התינוקות של אלוקים

מתוך הג'ונגל הזה שקוראים לו בית,
עם כל היצורים והזוחלים מהפלסטיק
למיניהם, נולדה התובנה המתוקה
והמקסימה, כמו התינוק הקטן והחדש
שלנו, על התינוקות של אלוקים.
 
 
חמישה בנים, ברוך השם.
 
ריבונו של עולם, איך זה קרה?
 
אבל מה שאני כן יודע הוא שהבית שלי הפך לג'ונגל… שני הגדולים נהנים מהגועל שאני חשה כלפי היצורים הזוחלים למיניהם. לכן כדי להפחיד אותי, הם מניחים כל מיני יצורים כאלה מפלסטיק על הכתף או על הראש שלי, ואז שואלים בהיסטריה, "אמממממא!!! מה זה?…." והתענוג המפוקפק הזה שלהם מתעצם עוד יותר כשהם זורקים עלי יצור מפלסטיק כשהתינוק הקטן בידיים שלי, אז אני לא יכולה להגיב ובטח לא לצעוק, אני לא רוצה להבהיל את התינוק ואני לא יכולה לרדוף אחריהם.
 
איכשהו, חיי הפכו לאוסף מגעיל של יצורים דוחים וגרביים מריחות. באמת, גרביים מריחות…
 
אבל רגע, זה לא מה שרציתי לספר לכם, ואיך בכלל נסחפתי לנושא הזה?…
 
אני רוצה לדבר על הילד החמישי, התינוק החדש שנכנס למשפחה שלנו לפני חודשיים. הוא מקסים, הוא אוכל 35 פעמים ביום ורוצה להיות רק על הידיים. אבל הוא מקסים! איך אפשר להגיד שלא?!
 
מאמרים נוספים בנושא:
ילד
תפילה של אמא
אוהבים אותך, ילד
 
הוא כבר בן חודשיים, והמלאך הקטן הזה עושה קולות מתוקים. משהו קצר כמו 'אוווו' פה ושם, אבל כשהוא עושה את זה אני ממש משתגעת. אני מחזיקה אותו, מחבקת ומנשקת אותו, בעיקר את הסנטר הכפול המתוק שלו, ממש גן עדן בשבילי. אני ממש מחזיקה את עצמי מרוב המתיקות שלו, אחרי הכל, הוא תינוק קטן ואינו יכול להכיל את חיבוקי הדוב של אמא שלו. העדינות מתבקשת.
 
יום אחד הבנתי משהו – שיש כל כך הרבה מן המשותף והדומה בין הקשר של תינוק והוריו והקשר שלנו עם ההורה המיוחד שלנו – אבא היקר שבשמים.
 
קודם כל, כל הורה יודע שאין דבר יותר מקסים ומענג מלאהוב את הילדים שלך. כמובן אם מצליחים לישון בין לבין, ובעיקר כשיש התקפות גזים בבטן והקימה בלילה. אבל בואו נתמקד באהבה, נראה לי שזה עדיף. אנחנו אוהבים את התינוקות שלנו רק בגלל שהם התינוקות שלנו! אנחנו לא צריכים שום סיבה נוספת כדי לאהוב אותם. הם לא עושים שום דבר בשבילנו – הם לא מדברים איתנו, לא מודים לנו על מה שאנחנו עושים בשבילם. והם גם לא מציעים לנו קידום או חופשה 'הכל כלול' בג'מייקה. הם רק שוכבים-יושבים בערסל שלהם ומסתכלים מסביב.
 
אבל בשבילנו הם הכי מתוקים, חמודים והמיוחדים בהא הידיעה בעולם. אפילו כשאנחנו צריכים להחליף להם את הטיטול, נאהב אותם. לא משנה מה הם יעשו, האהבה שלנו אליהם לעולם לא תפחת. נשמע לכם מוכר? דומה מאוד לאהבה של אבא היקר שלנו – בורא עולם, נכון?
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אני רק השליחה
עוד אחד וזהו?
הם ערבים עלינו
 
אתם יודעים, אף פעם לא שמעתי על האהבה של בורא עולם אלינו לפני שהכרתי את רבי נחמן מברסלב. לא גדלתי בבית דתי, כך שלא היה לנו קשר חזק עם הזהות היהודית שלנו. היא הסתכמה בעיקר בקניידלך והגיפלטעפיש שאכלנו בערב שבת, סתם כך, להזכיר אותה מדי פעם. וגם אחרי שהכרתי את המושג "אהבת אלוקים", עדיין, זה לא שינה לי שום דבר. זה קרה בהדרגה שהמשיכה להתרחב ולגדול עם התפתחותה של המודעות הרוחנית שלי. אבל עם התינוק הזה, אני בהחלט רואה הקבלה בין האהבה שלנו לתינוקות שלנו לבין האהבה של בורא עולם אלינו.
 
לא משנה מה אנחנו עושים, אלוקים אוהב אותנו. לא משנה כמה אנו חוטאים, אלוקים אוהב אותנו. גם אם אנחנו יושבים סתם כך על הספה, רואים טלוויזיה, מגהקים או עושים כל מיני קולות, אלוקים עדיין אוהב אותנו. שום דבר, ואני באמת מתכוונת לשום דבר, לא ישנה את האהבה של בורא עולם אלינו. אנחנו התינוקות שלו, היצורים הכי יקרים ומתוקים שלו. האהבה שלו אלינו היא נצחית, אהבת עולמים.
 
הנה עוד משהו שהבנתי. לתינוק שלי אין שמץ של מושג מי אני. הוא בטח חושב שאני איזו אישה נחמדה שמאכילה אותו, מחזיקה אותו כשהוא בוכה, מחליפה לו… הוא לא מבין שהוא חלק ממני, בשר מבשרי ועצם מעצמותיי. הוא לא זוכר את הלידה הכואבת והממושכת שלו. ולא רק, התינוק המתוק הזה לא יודע בכלל כמה אני אוהבת אותו. אין לו מושג שהוא, ביחד עם ארבעת אחיו, הם אהבת חיי וכל מה שיש לי. הוא לא יכול להבין כמה אני דואגת לו ורוצה את הטוב ביותר בשבילו.
 
ומה עם האמבטיה? הוא הראשון מבין אחיו שממש שונא להתרענן באמבטיה. ברגע שאצבעות רגליו הקטנות והמתוקות מרגישות את מגע המים הוא מיד מתחיל לצרוח. הוא לא מבין למה הוא 'סובל'. הוא לא מבין שאחרי האמבטיה הזו הוא ירגיש רגוע ונעים, כמו תמיד, עם חיוך מתוק על הפנים. באותם רגעים שהמים עוטפים את גופו הקטן הוא כועס ובוכה. בשבילו זה 'סבל נוראי'.
 
כשהתינוקות שלנו בוכים, האם אנחנו לא עוזבים ורצים אליהם, בודקים שהכל בסדר איתם? ואולי הם צריכים משהו? האם הלב שלנו לא יוצא אליהם? באותם רגעים שום דבר בעולם לא חשוב יותר מהם, מלגרום להם לשמוח שוב ולראות את החיוך על הפנים הקטנות שלהם. אבל האם הם מבינים מה מתחולל לנו בלב או בראש כשהם בוכים? האם הם יכולים לראות ולהבין משהו מעבר לקבלה המאוד מוגבלת שלהם?
 
נכון שזה מה שקורה לנו בקשר שלנו עם אבא שבשמים?
 
האהבה שלו אלינו היא אינסופית, הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים להבין או להכיל. אנחנו כל כך רחוקים מלהבין ולהרגיש את האהבה המושלמת והנעימה שלו, כי איך בכלל בשר ודם יכול לצפות להבין את האהבה של אלוקים?
 
ומה לגבי הידיעה שלנו לגבי אלוקים עצמו? האם יש לנו שמץ של מושג מי זה אבא שלנו? אפילו הצדיקים הגדולים ואבותינו הקדושים הבינו בצורה מעטה מאוד את אלוקים. אי אפשר בעולם הגשמי והמוגבל הזה לדעת בשלמות משהו על משהו שהוא מעבר לגשמיות, ששייך לעולמות עליונים וכל כך רוחניים.
 
האם אנחנו יודעים מאיפה באנו? כל כך הרבה אנשים אפילו לא מאמינים בו, באבא היקר שלנו שבשמים, אפילו לא בעולמות עליונים. כל מה שיש להם זה רק את העולם הזה. האם אנחנו זוכרים שהיינו פעם ב'רחם השמימי', מתכוננים למסע שלנו לכאן? האם אנחנו זוכרים את הלידה שלנו? את החיים והמוות הקודמים שחווינו?
 
והנה העניין הכי קשה מבחינתי. נניח שאנחנו באמת מאמינים באלוקים שהוא אבא שלנו ושהגענו לכאן מעולמות עליונים, אבל כשאנחנו עוברים קושי מסוים בחיים, כאב, מצב בלתי נסבל – האם אנחנו באמת מאמינים גם ברגעים כאלה שאבא אוהב אותנו? או שמא אנו חושבים שהוא מעניש אותנו? האם אנחנו באמת, עמוק בתוכנו, יודעים שהאתגרים האלה הם רק לטובתנו הנצחית? האם אנחנו באמת מעריכים את העובדה שאבא היקר רק מנקה אותנו, את הנשמות שלנו, מכל הלכלוך והזוהמה שדבקו בנו?
 
הניקיון כואב. לפעמים הוא כואב כל כך עד שאנחנו בוכים כמו תינוקות. אבל אנחנו לא יכולים לראות את אבא שלנו מחזיק אותנו בידיים שלו קרוב אליו, הכי קרוב. אנחנו לא יכולים לראות איך הוא עושה הכל כדי לעזור לנו לשרוד את הזמנים הקשים. אנחנו רק יודעים שזה כואב, אז אנחנו בוכים!
 
אנחנו באמת התינוקות שלו.
 
ואתם בטח שואלים, 'רחלי, האם נגזר עלינו לחיות כל חיינו עם תודעה של תינוקות בגלל זה?' ואני אומרת לכם שלא! למה? כי לנו יש אמונה! ואמנוה היא המפתח שיעזור לנו לדעת הרבה מעבר לתודעה של תינוק, של העולם הזה שנראה כל כך אכזרי ולא הוגן. יש מציאות שהיא מושלמת. יש בורא לעולם שאוהב אותנו ודואג שלא נסטה מהדרך, שלא נתרחק ממנו. אבא רוצה אותנו קרוב אליו! האמונה אומרת לנו שאבא שלנו לא מעניש אותנו כשאנחנו סובלים, הוא רק מנקה אותנו ומסדר את כל הבלגאן שעשינו.
 
האם אנחנו יכולים להרחיב את הידיעות וההבנה על אלוקים מעבר לחמשת החושים המוגבלים שלנו? כנראה שלא, אלא אם כן אנחנו צדיקים עצומים. אבל אתם יודעים מה? אנחנו לא צריכים לדאוג מזה בכלל. אלא רק להתמקד בבניית והעצמת מידת האמונה שלנו בתחומים בהם אנו צריכים עזרה, ובעיקר בזמנים של אתגרים וקשיים.
 
איך עושים את זה? עם התפילה האישית, עם הספרים והדיסקים של הרב שלום ארוש. אני ממליצה לכם בחום על הדיסקים – תפסיק להתבכיין והשם אוהב אותי. והכי חשוב – לקרוא את הספר המדהים חינוך באהבה, זה החסד הכי גדול שתעשו עם הילדים שלכם ועם עצמכם.