חוזה שמימי

מאז שדניאל זוכר את עצמו, הוא רצה להיות רואה חשבון. כן, רואה חשבון, קראתם נכון. הוא אהב מספרים, מה זה אהב, זה לא מילה. הוא חלם עליהם כל היום. כשלמד לכתוב חיבורים (בעזרת גוגל כמובן) הוא חלם עליהם, על המספרים והגרפים. כשהוא למד על מלחמות העולם ועל תיאוריית האבולוציה ובשיעורי היסטוריה, המוח שלו היה תפוס חזק על המספרים. אובססיה ואהבה למספרים – היו מילות המפתח.
 
ואל תחשבו שדניאל היה היורם הטיפוסי של השכבה או השכונה. לא, ממש לא. הוא היה מהחבר'ה הכי 'אין' בבית הספר, בתיכון, בנבחרת כדורסל, בצבא, באוניברסיטה היוקרתית בה למד, ובעצם, בכל מקום שכף רגלו דרכה הנוכחות שלו בלטה, גם באישיות וגם בחיצוניות שלו. איש עם כריזמה, חיוך מקסים והרבה מאוד שכל. אז מה הפלא שכל מקום עבודה יוקרתי עם משכורת טובה פתח בפניו את דלתותיו?!?
 
מאמרים נוספים בנושא:
הוא לא פחד
המבחן  הסופי
כמה קטן, ככה גדול!
 
את הקרקע הוא פגש כשהקריירה החלה לנסוק אל על. הוא עבד 12 שעות כל יום, לקח את העבודה איתו הביתה, אפילו לסופי שבוע. אשתו לא הייתה מרוצה מכל העסק הזה, אבל הכסף לשופינג, לספא עם החברות והחופשות החלומיות הצליח לנחם אותה. חוץ מהמשכורת השמנה שגרמה למנהל הבנק שלו לחייך כל פעם מחדש, היה לו משרד מפואר במגדל מפואר, רכב מנקר עיניים בחנייה וחליפות אופנתיות, המילה האחרונה.
 
הוא אהב את החיים. חוץ מההזדמנות למלא את מטרת חייו – ראיית חשבון, היו לו קשרים עם כל מיני אנשים חשובים. למרות שהיה צעיר בגילו, יחסית לאנשים במעמד כמו שלו הוא התקבל למעגל האנשים הבלתי חדיר בחברה בה עבד. הבוסים שלו אהבו אותו מאוד, ואפילו הביג בוס של החברה הרעיף עליו אהבה כאילו היה בנו.
 
אחרי כמה שנים דניאל התחיל לזלזל ולהתרשל בעבודה שלו. מה לעשות, ככה זה כשאתה חי את החיים הטובים… הוא כבר לא היה האדם האחראי כמו בשנים עברו, כבר לא האדם שמדייק כמו שעון שוויצרי כל בוקר, האיחורים של הכמה דקות הפכו לשעות והחזרה הביתה הפכה לבילויים עם חברים 'מהחלונות הגבוהים' רוויים באלכוהול. שעות העבודה כבר לא היו 12 שעות רצופות אלא עם הרבה הפסקות, ובמקום להיות מול מסך מלא מספרים וכל מה שרואי חשבון עושים (לי אין שמץ של מושג) הוא שוטט באתרי מסחר. המספרים עליהם חלם שנים כבר לא עניינו אותו ונראה היה שכבר לא אכפת לו מהם.
 
דבר אחד דניאל לא הבין, שהמראה הגדולה מאחורי שולחן העבודה שלו לא הייתה מראה רגילה, היא הייתה דו כיוונית. מאחורי המראה הזו ישבה ועדת מעקב סודית שעקבה אחרי כל פעולה שלו בעבודה (בואו נניח בצד את העובדה שזה לא חוקי בעליל). הועדה הייתה מורכבת משלושה אנשים שכל אחד היה יותר רציני ומאיים מהשני. הם אף פעם לא דיברו או עשו משהו כשתפסו את דניאל עושה דברים שלא היו קשורים למקום העבודה. לא יודעת אם הם היו אפילו אנושיים…
 
כשהוא נרדם על שולחן העבודה שלו, כי היה עייף מהבילוי של הלילה הקודם עם החבר'ה, הם מיד רשמו את זה. בלי להניד עפעף או שריר, כל אחד מחברי הועדה היה מסתכל דרך המשקפיים שהיו מונחים על קצה אפם, ותיעדו כל פעולה ולו הקטנה ביותר שדניאל עשה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
חברים של פעם בשנה
מי המלך ?
המלך בשדה, ואיפה אתה?
לנוהג בדרכי החיים
 
פעם בחודש הועדה הייתה מדווחת למנכ"ל – הביג בוס של החברה. מה אומר לכם, המנכ"ל הזה לא היה רק אדם מבריק וגאון, איש עסקים ממולח מאין כמותו, אלא גם איש חסד. למרות שידע כי דניאל מזלזל בעבודה בתקופה האחרונה, את כל האינפורמציה הוא שמר לעצמו. הוא אף פעם לא הוכיח את דניאל או שינה מהתנהגותו אליו. לפי הבנתו של דניאל, הביג בוס היה ידוע בפי כל כטיפוס נאיבי, אין סיבה לחשוש…
 
וככה זה כשהגאווה עולה למוח. הוא חשב לעצמו שמרוב שהוא כזה טוב אין לו תחליף, ואף אחד גם לא בוחן אותו שהרי כולם יודעים שדניאל הוא הטופ שבטופ, אחד מרואי החשבון המעולים שהחברה מחזיקה. התנהגות לא מקצועית זו הובילה אותו להתנהג בגסות רוח עם עובדים אחרים בחברה ולהעיר הערות פוגעניות לכל מי שהיה בסביבתו. ככה זה כשהגאווה עולה למוח, אמרתי? בכל אופן, פעם אחת עימות עם רואה חשבון צעיר הגיע לפסים אישיים, הרשלנות של הרו"ח הצעיר לא הייתה לרוחו של דניאל (מי שמדבר על רשלנות…) זה היה ממש לא נעים, בלשון המעטה.
 
אבל בסופו של דבר זה קרה. הועדה פנתה למנכ"ל ודיווחה על ההתנהגות השלילית החוזרת ונשנית של דניאל והציבה אולטימטום. את דניאל, כך קבעו, צריך להשעות ולקצץ לו את כל ההטבות שנהנה מהם עד עכשיו עד שיחזור לתלם. לביג בוס לא הייתה ברירה, לוועדה יש אצלו מילה, וביג בוס כמו כל מנכ"ל שמכבד את עצמו מכבד גם את המילה של החבר'ה מהועדה. הוא ביקש מדניאל להגיע אליו למשרד, ודחוף.
 
ההודעה מהמזכירה האישית שלו שהביג בוס קורא לו לשיחה גרמה לדניאל פיק ברכיים. ככל שהמעלית עשתה את דרכה למעלה, למשרדו של המנכ"ל, הנשימה שלו נעשתה כבדה, הדרך למעלה נראתה כמו נצח. הוא הסתכל על העולם שנשקף מהמעלית השקופה וראה איך הכל נראה קטן מלמעלה. בדרך למעלה העסיקה אותו המחשבה איך הוא יוצא מהבלגאן שעשה מבלי שיפטרו אותו.
 
הוא דפק על דלת המשרד. "היכנס" הורה לו הקול מבפנים. הוא בקושי הצליח לגרור את עצמו לכסא העור מול הבוס שישב מאחורי שולחן מעץ מהגוני משובח על כסא מפואר כשהנוף שנשקף מהחלונות מאחוריו היה עוצר נשימה (גם ככה קשה לנשום…).
 
"אתה יודע למה קראתי לך?"
 
"אהמממ…" הוא הרגיש נבוך ולא ידע מה לומר.
 
"אתה כבר לא ממלא את התפקיד שלך כמו שצריך אצלנו בחברה" אמר לו המנכ"ל בקול בס ורגוע, כשהוא מחזיק את רשימת העבירות שקיבל מהועדה העוקבת. מר מנכ"ל הקריא לדניאל כל פעולה שעשה ושהייתה בניגוד לחוקי החברה. עם כל שורה דניאל הרגיש שהוא מתכווץ עד כלות בכסא העור עליו ישב, הוא התפלל שהרצפה תיפער את פיה והוא יבלע לתוכה. כן, עד לקומת הכניסה. ועד שהמנכ"ל סיים להקריא לו את הרשימה דניאל הרגיש כמו גוש ג'לי קפוא על כסא, לא במקרר…
 
"מה יש לך לומר להגנתך?" מר מנכ"ל נעץ בו מבט נוקב. הוא שלף מהתיק האישי את החוזה של החברה עם דניאל והצביע על סעיף 384 שאומר שאפשר לפטר את דניאל, אם הוא לא יקיים את מה שהוא חתום עליו ובכל 383 הסעיפים הקודמים ואלה שבהמשך.
 
דניאל היה המום, לא הייתה לו שום תשובה. לא היה לו שמץ של מושג שעוקבים אחריו וכל מה שהוא עושה נרשם גם נרשם. שום מילה לא יצאה לו מהפה. אחרי כמה דקות של שתיקה ומבטים של המנכ"ל ישר לתוך עיניו דניאל הביע חרטה עמוקה על ההתנהגות שלו, אבל יותר מכל, הוא התבייש, ממש התבייש בעצמו. הוא לא הבין למה הוא הגיע למצב כזה ובלגן לעצמו את כל החיים, את כל מה שהשיג בעמל רב. הוא הודה בטעויות שלו, הוא הבין שאם הבוס יחליט הוא בחוץ. אחרי הכל, הוא לא עמד בתנאי החוזה.
 
המנכ"ל המשיך להסתכל עליו, ואחרי כמה דקות של שתיקה רועמת אמר, "אתן לך הזדמנות נוספת, דניאל. אתה אדם מאוד מיוחד וחלק בלתי נפרד מהחברה שלנו. אני באמת נהנה מהנוכחות שלך אצלנו. אל תעשה שטויות".
 
אם זה היה מקובל, דניאל היה קופץ על המנכ"ל ומחבק אותו חיבוק דוב, אבל יש חוקים והנימוס מחייב, אין מה לעשות. הוא הבטיח לבוס שהוא הולך על זה עד הסוף, ויצא מהמשרד עם חיוך ענק על הפנים.
 
* * *
 
תגידו, זה לא נשמע לכם מוכר? כמה מאיתנו באמת עומדים בתנאים של החוזה השמימי שלנו? האם אנחנו ממלאים את התפקיד שלנו כמו שצריך, או מתרשלים ונרדמים ועושים שטויות והרבה בלגאן? האם אנחנו מדברים עם הביג בוס שלנו?
 
האם אנחנו באמת מבינים שיש "ועדה עוקבת" שרואה, שומעת וכותבת את כל מעשינו בספר? פעמים רבות נראה שדברים מסתבכים ואנחנו עושים עוד ועוד עבירות, וגם אם אנחנו מאמינים שמישהו באמת בוחן כל צעד ושעל שלנו, כשזה מגיע למעשים שאנחנו לא צריכים לעשות האמונה הזו פשוט עפה לה מהחלון.
 
איך אני יודעת?
 
כי אם היינו מאמינים באמת שכל מחשבה דיבור ומעשה שלנו מתועדים, היינו חושבים פעמיים ואפילו יותר, וזה עוד בלי להזכיר את הפחד מלחטוא. למה? כי אנחנו צריכים תשובות ליום בו נשב מול מר מנכ"ל ונצטרך לענות על השאלה "מה יש לנו לומר להגנתנו?" ואולי השאלה האמיתית שאנחנו צריכים לחשוב עליה היא – האם יהיה לנו מה לומר?
 
אלול הוא הזמן המתאים לשפר הופעה, לחזור לתלם ולחשוב על כל צעד ושעל. בהצלחה. וחוץ מזה, אף אחד לא רוצה להרגיש כמו גוש ג'לי קפוא על הכסא…