חסד תרדוף

 

 

 

חסד בלשון התורה וחז"ל הכוונה למחווה או מעשה טוב, הנעשה לרווחתו הפיזית או הכלכלית של הזולת בלי שום כוונה לקבל תמורה ומבלי שהמקבל מתחייב לשלם או להחזיר על כך, מעשה הנעשה רק מתוך רצונו הטוב ומידותיו הטובות של העושה, בלי שהוא מחויב לכך כלל.

 

מהי המילה המקבילה בלשון היומיום שלנו? לכאורה היה מקום להשוות בין הנוסח השגור בפינו. המילה "טובה", יכולה להתאים, כלומר, "לעשות טובה", אך המשמעות של המונח הזה היא קצת שלילית, בגלל העובדה שהרבה פעמים כאשר "עושים טובה" הדבר נעשה לא בלב שלם. תלוי כמובן בהקשר הדברים ובצליל בו הם נאמרים. הוכחה לכך נמצאת בעובדה הפשוטה, שהרבה פעמים התגובה על מעשה כזה היא "אל תעשה טובות" או "מי צריך טובות".

 

 

חסד על פי תפישת היהדות, דהיינו מעשה צדקה עזרה וסעד, של אדם אחד כלפי אדם אחר מבלי לבקש תמורה על כך, זהו אחד משלושת היסודות עליהם העולם עומד, כפי שהדברים מופיעים בפרקי אבות (א, ב): "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

 

בלשון חז"ל פעולה זו של עשיית מעשה התנדבותי לרווחת הזולת נקראת "גמילות חסד" מלשון "גומלין", כלומר כל אחד נותן לזולתו ובעצם מחזיר לו טובה על טובה שעשה לו חברו (מהר"ל), ובכך מתארגנת מערכת חברתית תקינה. רצוי לציין, כי האדם העושה את פעולת החסד וגם חברו המחזיר לו כגמולו, עושים את פעולות החסד מתוך רצון טוב ולא מתוך חיוב.

 

מצוות ה"חסד", או כפי שמעשים אלו מוכרים לציבור הרחב, עשיית מעשים טובים ועזרה לזולת, כאמור, הם דברים בסיסיים החשובים בכל חברה, והיהודים, בכל העולם, ובכל הזמנים במשך ההיסטוריה, הצטיינו בעזרה לזולת והגנה על החלשים, ועובדה מעניינת היא, כי אפילו בקרב יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות עדיין קיימת המודעות לחשיבות הערכית של מעשים כאלו. מצוות החסד תופסת מקום חשוב מאוד בקרב הספרות היהודית, ואין ספר מוסר מכובד שאינו מדבר בנושא זה. וכך מסכם הרב ירוחם ליבוביץ זצ"ל בספרו "דעת חכמה ומוסר": "…כשאדם יביט במבט כזה [מבט תורני] על העולם יראה שכל כולה, כל מעשיה ופעולותיה כל עסקיה הם רק עסקי חסד".

 

 

עובדה זו מאוד מפתיעה, בגלל שהתרגלנו במשך החיים שמעשים שעושה אדם לטובת עצמו בלבד או לטובת אנשי משפחתו אינם נחשבים בעלי ערך חברתי, כי הם מעשים ששכרם בצידם. את הדברים נוכל להבין ביתר בהירות על פי דברי הפסוק בספר משלי אותו כתב שלמה המלך החכם מכל אדם: "גומל נפשו איש חסד ועכר שארו אכזרי" (משלי יא, יז), ופירשו חכמינו (רבינו יונה): "…הטבת האדם לנפשו בכלל דרך החסד הוא, שיתכוון להיטיב לה (לנפשו) כפי הצריך לה מיגיע כפיו כפי הצריך לקיום הבריות…"

 

כלומר, אדם האוכל כפי צרכו ומשתמש בעולם לקיום גופו נחשב לגומל חסד, אכילה נכונה ומנוחה על פי צורך הגוף, וכל הפעולות השומרות על הגוף בריא, הם מעשי חסד שהאדם עושה עם גופו, בדיוק כמו עזרה או מתן סיוע לכל אדם אחר.

 

לפי השקפה זו יהיה לנו קל יותר להבין את מאמר חז"ל בגמרא (סנהדרין לז, ע"א): "כפלח הרימון רקתך – אפילו ריקנים שבעם ישראל מלאים מצוות כרימון", אפילו רשעים הגדולים ביותר שבישראל מלאים מצוות כרימון.

 

 

גם בני משפחה עושים מדי יום ביומו אחד לשני (הורים לילדים, ילדים להורים והורים בינם לבין עצמם) מאות מעשי חסד האחד עם השני מבלי להרגיש כך. לדוגמא: אישה שבמשך שנים רבות מטפלת במסירות במשפחתה ובביתה, מנקה, מסדרת, מטפלת, מכינה, מאכילה, דואגת ו… גם עובדת לפרנסתה, נחשבת בעלת חסד גדולה מאוד. וכך גם הבעל העובד כל היום לפרנסת המשפחה ודואג לכל מחסורם, גם הוא נחשב איש חסד. בניגוד, כמובן לדעה הרווחת כי מעשים אלו הם חיוב מובן מאליו המוטל על כל אדם, ומי שאינו נוהג כך נחשב בעיני החברה "אדם רע".

 

על פי השקפת התורה, אדם העושה פעולות אלו נחשב גומל חסד ומקבל שכר על פעולותיו, בגלל העובדה שהילדים וגם בן הזוג הם בראש ובראשונה יציר כפיו של הקב"ה. הילדים הם פיקדון שהופקד בידינו שאנו מחויבים לאהוב לכבד אותם ולדאוג למחסורם. ובן הזוג הוא "בן אדם" כמו כל אדם אחר ואפילו יותר, וכל הטבה להם נחשבת כמעשה חסד.

 

 

כדי להבין את הדברים לעומקם נשאל את עצמנו שתי שאלות:

 

1. האם העובדה שאותה אמא נהדרת הטורחת ומטפלת בילדיה ודואגת למחסורם כל יום… כל היום, האם העובדה שאלו ילדיה מפחיתה מערכם הרב של מעשי החסד שהיא עושה?

 

2. אם אותה האישה הייתה עושה את אותן הפעולות עבור ילדים יתומים, הרי היינו אומרים עליה שהיא אישה צדיקה ובעלת חסד עצומה, ומה ההבדל אם המעשים הללו נעשים עבור ילדים יתומים או עבור ילדיה שהיא ילדה?

 

לכן אפשר לומר כי כאשר אנו מטפלים בילד כלשהו או בבן זוג, אין שום הבדל – מבחינת גודל וחשיבות המעשה – אם זהו ילד שקיבלנו אותו מבית היתומים או זהו ילד שילדנו בעצמנו. כולם הם ילדים של אלוקים, כך ברא ה’ את עולמו, וכך הוא מצפה מאיתנו שנתנהג.

 

חכמינו בגמרא (פסחים ח, ע"א) מלמדים אותנו יסוד נוסף והוא, כי אפילו אדם הנותן מעות לצדקה ואומר בפירוש שהוא נותן את המעות האלו כדי שבנו יבריא ממחלתו, הרי זה צדיק גמור ומעשה זה שהוא עושה נחשב מעשה חסד, אף על פי שכוונתו במעשה זה הייתה רק לצורך עצמו. והסיבה לכך, כפי שכותב הרב ליבוביץ: "… כי הכוונה אינה מגרעת את [חשיבות וגודל] המעשה". (דעת חכמה ומוסר).

 

הפתעה יותר גדולה צפויה לנו כאשר נבין שעל פי התורה, גם אדם הממלא את תפקידו או אפילו אדם העושה דברים לפרנסתו גם הם נחשבים גומלי חסדים וצדיקים, כפי שכותב הרב ליבוביץ: "…אם כן, באמת הוא טעות מה שאנו חושבים שחנווני העסוק כל היום במקח וממכר ומרוויח בכך את פרנסתו, אין זה חסד. מכיוון שהפעולה עצמה בודאי שהיא מעשה חסד – אדם הולך עירום, יחף ורעב, וזה בא, מאכילהו משקהו ומלבישו – הלא אין לך חסד גדול מזה ומה אכפת לנו אם היה מרוויח מזה גם כן".

 

 

כל אדם מוקף במעגלים חברתיים, האדם עצמו נמצא במעגל במרכז ומסביבו במעגלים נמצאים אנשים אחרים, כל מעגל מייצג סביבה חברתית שונה אליה הוא נחשף במשך חייו, במעגל הקרוב יותר נמצאים בני משפחתו (אשתו, ילדיו, הוריו, אחיו – תלוי בקרבה ובטיב הקשר), וכך הלאה עד למעגלים רחוקים יותר בהם נמצאים אנשים זרים לחלוטין שהקשר איתם הוא מקרי וחד פעמי.

 

על פי השקפת התורה, בכל המצוות החברתיות כמו "אהבת הזולת" ודאגה לרווחתו (בכלל זה נכללים כל מעשי חסד ונתינת צדקה וכו’), הקדימות היא כלפי האנשים הנמצאים במעגלים הקרובים יותר, דהיינו, קודם כל הבית.

 

וכאן אפשר לומר באופן מוחלט: אמנם מעשה החסד הוא מעשה התנדבותי, ואם עושה אותו מרצונו הטוב והחופשי, אך בכל זאת יש חיוב מסוים הקשור בנושא קדימויות בעשיית מעשי חסד, כפי שהדברים מובאים בגמרא (ב"מ, ע"א): "עניי עירך קודמים". זאת אומרת, אדם מחויב ראשית כל לעשות חסד עם הקרובים אליו, דהיינו אשתו וילדיו – בביתו, ולאחר מכן בסביבתו הקרובה (בני משפחתו המורחבת), אצל שכניו, ואחר כך לבני עירו וכו’.

 

ככל שהאדם הזקוק לחסד יותר קרוב למבצע הפעולה, החיוב שלו כלפיו גדול יותר, והוא קודם לכל העולם. ומביא את הדברים הרב חיים פרידלנדר בחוברת "וידעת כי שלום אהלך": "לפי כללי התורה בכל נושא צדקה וחסד, כל הקרוב, קרוב – קודם… ואין לאדם קרוב יותר מאשר בן זוגו, שהרי אשתו של אדם כגופו. לכן חיוב החסד של בני הזוג האחד כלפי השני הוא הגדול ביותר. כלומר, בניגוד לדעה הרווחת, לעיתים, שמעשי חסד הם בעיקר כלפי זרים, אומרים חז"ל שעיקר מעלת גמילות חסדים היא כלפי בן הזוג".

 

אך עולם כמנהגו נוהג…

 

את העובדה שאנשים בדרך כלל מרבים לעשות מעשי חסד עם אנשים הנמצאים במעגלים חברתיים רחוקים יותר מאשר עם אנשים הקרובים אליהם, ניתן להמחיש בסיפור הבא, המוכר לכל באי ביתו של הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל המכונה ה"סטייפלר":

 

הרב הזמין יום אחד את אחד האברכים השקדנים ביותר בישיבה וסיפר לו ששמע על משפחה אחת, אשר אבי המשפחה, אברך מוצלח מאוד – מבחירי האברכים בעיר בני ברק – שוקד ימים ולילות בלימודו. ומכיוון שכך, כל נטל החזקת הבית, ובו מספר לא קטן של ילדים בגיל צעיר, נופל על האישה הצדקנית אשר לא רוצה לומר לבעלה שום דבר, כדי לא להפריע לו בלימודיו. "אך", המשיך הסטייפלר, "נודע לי כי האישה ממש מתמוטטת מרוב עומס של עבודה". לאחר שתיקה של כמה שניות שאל הסטייפלר את האברך: "אולי יש לך רעיון איך אפשר לעזור לאישה זו?" האברך לא היסס, ומיד אמר: "בודאי כבוד הרב, אני אוכל באופן אישי לפחות פעמיים בשבוע להקדיש כחצי שעה כדי לעשות קניות או משהו דומה". "טוב מאוד" סיכם הסטייפלר, "הנה, בפתק זה רשומה הכתובת ושם המשפחה, אפשר להתחיל עוד היום. שלום ובהצלחה". האברך יצא מחדרו של הסטייפלר ומאוד הופתע למצוא כי בפתק כתובה… כתובתו ושם משפחתו שלו עצמו…

 

 

ישנן סיבות רבות לתופעה זו שבה אנשים נרתמים לעזור לאחרים בזמן שאצלם בבית אותן בעיות לא מטופלות כלל. הסיבה העיקרית שבהן, היא שבן הזוג מצפה ששותפו לנישואין "יבין אותו" ויסתדר לבדו, בעוד שמאנשים אחרים אין הוא מצפה לזאת כלל. הוא מרגיש לעומת זאת שהאנשים האחרים מצפים ממנו…

 

סיבה נוספת היא, שלפעמים העדפתו להעניק לאדם "רחוק" יותר מאשר ל"קרוב" באה מתוך רצונו של האדם לזכות בהערכה חברתית, או כדי ליצור לעצמו תדמית חברתית, בעוד שאצלו בבית רק אשתו (והקב"ה) ידעו ממעשיו הטובים, ובנוסף לכך הוא גם יודע שאשתו לא תרוץ לספר לכל השכנות שהוא תיקן את הדוד הדולף… "ואפילו לא לקח כסף".

 

 

לטובת אותם אלה הפועלים כך באופן קבוע, חברים בארגון חסד ומזניחים את ביתם לטיפול המסור של חבריהם ושכניהם (…שגם הם מזניחים את ביתם לטיפולם המסור של אחרים), אפשר לומר כי לפעמים העזרה הזו שלהם נובעת מאי נעימות לסרב, כי כשאדם זר מבקש עזרה הם פשוט לא מסוגלים להגיד "לא!!!", ובמיוחד כשמבקשים זאת בשפה נעימה. לעומת זאת, פעולת הסירוב היא הרבה יותר קלה אצל בן הזוג שכבר מזמן התרגל לסירובים האלו (ובהרבה מקרים כבר לא מבקש עזרה!)

 

אפשרות נוספת להבין את העובדה הזו היא, שהאדם הזר בבואו לבקש את העזרה הוא מבקש אותה בסגנון ובמילים כמו שמבקשים מאדם זר, "בבקשה" או אפילו ב"תחינה", בעוד שבבית היחסים כל כך קרובים שבני הזוג בדרך כלל "מדלגים" על השלב הזה, ופנייתם היא בדרך כלל בסגנון "דרישה" ולא בקשה.

 

כך או כך, השורה התחתונה של הדברים היא, כי על האדם להשקיע בביתו ומשפחתו לפני שהוא רץ להיטיב עם אחרים.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס’ 53)