יום בספארי
באותו יום בספארי, בין תצוגת הקופים והפינגווינים, הבנתי שעדיף לעשות דברים 'לא נכון' – אבל בשמחה, מאשר לעשות דברים 'נכון' - אבל עם טונות של אומללות ומרירות.
באותו יום בספארי, בין תצוגת
הקופים והפינגווינים, הבנתי שעדיף
לעשות דברים 'לא נכון' – אבל בשמחה,
מאשר לעשות דברים 'נכון' – אבל
עם טונות של אומללות ומרירות.
בסיבוב האחרון של הטילים שנורו על ערי הדרום, מיליון אנשים, כמוני, הופגזו בטילים שהגיעו אלינו ישירות מעזה. לכן, כדי להרפות מעט את המתח, המועצה המקומית של הישוב בו אני גרה ארגנה טיול ספונטני ומוזל לספארי ברמת גן, והבנות שלי ואני קפצנו על ההזדמנות שנפלה בחלקנו לברוח מהכל לכמה שעות.
הספארי היה נפלא. מצאנו את כל החיות בתצוגות שלהן, אפילו ההיפופוטמים יצאו קצת מהמים לכבודנו. הרגשתי רגועה ושמחה, דבר שבימים בהם טילים ריחפו מעל ראשינו כל כך חסר לי.
אחרי שסיימנו בהנאה את החלק הראשון של הספארי, נכנסנו לחלק השני של אל התצוגות הנוספות של החיות. בחלק זה אתם יכולים ליהנות שעות על גבי שעות. הבנות שמו פעמיהן לתצוגת הקופים, ואני אחריהן – נהנית מהירוק השופע שבגן, ממזג אוויר נפלא, ומהשקט והשלווה שליוו אותי.
לכל מקום שתפנו את מבטכם בספארי, תיתקלו בשלט רב-שפות הפונה למבקרים בבקשה, אבל באמת בבקשה, לא להאכיל את החיות. כי כבר היו מקרים שחיות פשוט מתו מהאוכל שקיבלו מהמבקרים, וכידוע, האוכל שלהן הוא לא כמו האוכל שלנו.
אולי זה בגלל שאני בריטית, אבל זה מוציא אותי מדעתי כשאנשים מתעלמים מהשלטים האלה, וזורקים לקופים במבה או כל חטיף שהם אוכלים באותו רגע. בפעם האחרונה שהייתי בספארי, לפני שנתיים, נקלעתי לויכוח לא נעים עם זוג עולים מרוסיה שזרקו מלוא החופן במבה לקופים.
"אבל הקופים רוצים במבה" היה התירוץ ללמה הם מאכילים את הקופים, כאילו שהם עושים להם איזו טובה, כאילו שהם 'הטובים' בסיפור ואני 'הרעה'.
אני יודעת שצריך לדון את כל אדם לכף זכות, אני יודעת שאדם צריך 'להרוג' את עצמו כדי למצוא את כל הסיבות למה אנשים לא טיפשים אמיתיים, כשבראש המחשבה שהם באמת כאלה לא מרפה. אבל לא יכולתי. הגעתי עם גישה מאוד ברורה בעניין, רושם שלילי שקיבלתי מאנשים שמאכילים חיות בגן החיות.
שנתיים עוברות להן, ושוב, אני מוצאת את עצמי באותו ויכוח. אלא שהפעם לא היה מדובר בזוג עולים מרוסיה לא בדתיים שהאכילו את הקופים, אלא במשפחה 'דתית' מקומית.
כן, הם חשבו שהם עושים להם טובה (והם גם 'הטובים') לכן האכילו אותם – לא בבמבה, אלא רק בעלים שנשרו מהעץ הקרוב לכלוב.
החלטתי שאנסה להתעלם מהם, אבל הבת שלי ניגשה אלי ואמרה: "אמא, זה באמת לא בסדר מה שהם עושים. יש שם שלט גדול שאומר שאסור להאכיל את החיות".
כן, בהחלט היה. אחד הילדים של אותה משפחה השתמש בו בתור משענת כשהתקרב אל הכלוב כדי להאכיל את הקופים בעלים.
אין כל טעם להתווכח עם ילדים קטנים, אבל חשבתי שאגיע למוצא כלשהו עם אחותם הגדולה.
"אנחנו נותנים להם רק עלים" היא אמרה לי, והמשיכה להאכיל אותם. ניסיתי שוב: "אבל השלט אומר לא לתת להם שום דבר. אנחנו לא יודעים איזה אוכל הוא הטוב ביותר לחיות".
"הם רוצים שנאכיל אותם!" היא אמרה (אויש! שוב השורה הזאת…) עכשיו, הבנות ושתי החברות שלהן גילו עניין עמוק יותר בהתפתחות השיחה. בינתיים, אמא של אותה משפחה הגיעה כשהיא דוחפת עגלה עם תינוק. סוף סוף, יהיה עם מי לדבר, אמא בודאי תבהיר לילדים שלה שאסור להאכיל את החיות, ומן הסתם תבקש מהם להפסיק.
האישה הזאת התעלמה ממני כאילו לא הייתי שם. או, למען הכנות, בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, אחר כך בחנה את הבנות שלי וחברותיהן, גם כן מכף רגל ועד ראש, כשראתה שעל רגלי הבנות סנדלים ללא גרביים היא סובבה את ראשה. היה ברור שהיא החליטה, בתוך תוכה, שאנחנו לא אנשים שהיא צריכה להקשיב להם, או אפילו להגיב להם. וזה מה שהיא עשתה.
זה באמת ציער אותי. הבנות בחנו את התגובה שלי, לכן העדפתי להתרחק קצת, לנסות להסביר להן בכל מיני תירוצים ש"אולי הם עושים הרבה מצוות שאנחנו לא יודעים", אמרתי. "אולי אמא שלהם לא שמעה אותי", "אולי, הם באמת אנשים טובים ופשוט תפסנו אותם באיזה יום 'רע'?"…
לא האמנתי לחצי מילה שאמרתי, גם לא הבנות שלי וגם לא החברות שלהן.
"למה הם לא שמרו על הכללים? למה אמא שלהם לא אמרה להם להפסיק? למה היא לא דיברה איתך". הן רצו לדעת.
אמרתי להן שלכולנו, לכל אחד מאיתנו, יש איזה 'כלל' או 'חוק' שאנו לא שומרים. זה לא תמיד ברור.
דעתן הוסחה כשהגענו אל תצוגת הפינגווינים. אני התיישבתי על ספסל קרוב לדבר עם אלוקים. הבנתי שיש לי, ללא ספק, גישה שלילית לטיפוסים 'מאוד דתיים', ותהיתי שמא אולי טעיתי עם איך שניגשתי לאותה אישה. אולי אני לא חברותית? אולי אני אגרסיבית והיא בסך הכל הגיבה באדיבות ונחמדות?
המסקנה שלי מאותה שיחה הייתה שאני צריכה להתאמץ יותר, לנסות לחייך ולהיות נחמדה עד כמה שאפשר לאנשים 'מאוד דתיים' שאפגוש. ובדיוק אז, משפחה 'דתית' הגיעה למקום בו ישבתי. האישה ישבה על הספסל לידי. חייכתי אליה וניסיתי להיות הכי 'נחמדה' שאפשר, אבל היא, עם מבט נוקב בעיניים, ה-ת-ע-ל-מ-ה ממני.
טוב, יכול להיות שגם להם היה איזה יום 'רע', מי יודע? כמה דקות עוברות, אני מנסה שוב את הגישה מול אישה 'מאוד דתייה' אחרת. אותו מבט נוקב, ובהמשך התעלמות מוחלטת.
הפסקתי לחייך והתחלתי להתבונן על המשפחות ה'מאוד דתיות'. ראיתי את הבעלים מעשנים – כשהפנים שלהם זועפות מאוד, ראיתי את הנשים מחלקות עוגיות לילדים – עם מבט 'חמוץ' על הפנים. ראיתי את הילדים וגיליתי חיוכים מתוקים ויקרים, אפילו על הפנים של הכי קטן בחבורה.
אני קוראת את ספרו של הרב שלום ארוש – חינוך באהבה – העוסק בחינוך ילדים. הגעתי לפרק בו הרב מסביר שהורים שלא עובדים את הבורא בשמחה, ילדיהם לא ירצו שום קשר עם היהדות כשיגדלו.
הסתכלתי על כל המשפחות 'הדתיות' עם הפנים החמוצות והזעופות סביבי, והתפללתי מעומק ליבי שהשם יעזור לי לעבוד אותו בשמחה.
הבנתי שהבעיה העיקרית היא לא שהם אנשים 'מאוד דתיים' שמאכילים את החיות. הבעיה העיקרית היא שהאנשים ה'מאוד דתיים' האלה היו, איך לומר, לא נחמדים לעצמם, אחד לשני, ולאנשים אחרים בחוץ.
בורא עולם תמיד מראה לנו את הבעיות שאנחנו בעצמנו צריכים לתקן ולעבוד עליהן. אני יכולה להיות מאוד רצינית בכל הקשור ליהדות שלי, ואני מצפה הרבה מהבנות שלי, וגם מעצמי.
הבנתי אחרי אותו יום בספארי שאם לא אעבוד את השם עם חיוך על הפנים, אני ממש מפספסת את הנקודה. עדיף לעשות דברים 'לא נכון' – אבל בשמחה, מאשר לעשות דברים 'נכון' – אבל עם טונות של אומללות ומרירות.
אני מאוד רוצה שהבנות שלי בדרך יגדלו בדרך של תורה, ושאור התורה יהיה האור של חייהן והמנחה שלהן. האלטרנטיבה היא זיוף, 'לא חיים' של פלסטיק, איומים ומרירים, דבר שלקח לי שנים לברוח ממנו ולהרחיק מהבנות שלי.
אבל אם אנחנו עובדים את השם רק מתוך הרגל, או כדי להרגיש נעלים ונשגבים מאחרים, או מתוך אינטרס או שכר, או כפוליסת ביטוח – אלה בהחלט 'לא חיים'.
אם היהדות שלכם חסרה שמחה, אושר וענווה – זה הלא הדיל האמיתי. ואם זה לא הדיל האמיתי, אז לאפשר לילדים שלנו להאכיל את החיות בספארי תהיה הבעיה הכי פחות חשובה בחיים שלנו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור