כשאתה והוא בשדה

פתאום אתה נזכר איך גנבת לשותף את
הקרדיט, ואיך כעסת על אשתך והאשמת
אותה שאיבדה לך את המפתחות. יש לך
אפילו דמעות בעיניים. וכל זה מציף אותך
שם, בשדה…
 
 
וואו, אתם קולטים? המלך כבר בשדה… אפילו העננים שמכסים את השמש לסירוגין מעידים ממש פיזית על נוכחותו, כמו מלווים אותו במסע שלו, מגנים עליו, שומרים על כבודו.
 
כשאני חושבת על כך שהמלך בשדה, אני מדמיינת מחנה גדול של אוהלים, כמו בסרט אמריקני על מלחמות בימי הביניים. גם המלך נמצא במחנה, כמו כולם, בתוך אוהל משלו (לא כזה של מחאת האוהלים שנפתח ונבנה מעצמו, אלא מעור אמיתי עם מוטות מעץ וארבעה כתלים…).
 
הוא שם, נלחם עם כולם, עומד בראש המחנה עם חייליו, כאילו היה שווה אליהם. ואז, לכל אחד, לא משנה אם הוא עני או עשיר, אציל או פשוט עם, יש הזדמנות נדירה לחזות בו מקרוב. כי בשאר ימי השנה ממש לא קל להגיע אליו. הארמון שוכן בעיר הבירה ודרוש בדרך כלל מסע ארוך ומתיש להגיע אליו. ואם כבר הגעת, אז יש שומרים בכניסה שמונעים ממך להיכנס ככה סתם, רק בשביל לחזות בו. וגם אם כבר מצאת איזה תירוץ והצלחת לעבור את השומרים, המלך בדרך כלל מאוד עסוק בישיבות על ניהול הממלכה עם יועציו ושריו. אבל אם התעקשת והצלחת בכל זאת להגיע עד המלך, אזי תראה אותו יושב על הכסא שלו, מורם וגבוה, ותצטרך להשתחוות בפניו ולא להישיר מבט לעיניו אף פעם, פן תפגע חלילה בכבודו.
 
לכן העובדה שהוא כרגע בשדה ביחד איתך, ממש שם, נגיש, ממשי, ואתה יכול להתחזק מקרבתו, לנשום קצת ניצוצות של מלכות ולהסתכל עליו בגובה העיניים, גורמת לך להרגיש חשוב ומכובד. ובאופן אינטואיטיבי, אתה מרגיש שאתה צריך להקפיד לשמור על ההתנהגות שלך. להיראות מכובד ולא מרושל, להתנהג יפה ובנימוס, לא לכעוס, לדבר יפה, ואפילו להרעיף אהבה על אחיך (באופן גברי ומאצ'ואיסטי כמובן. בכל זאת, אנחנו בשדה מלחמה פה…)
 
אתה מרגיש ממש כאילו אתה חלק מפמלייתו של המלך. ופתאום, הכל אפשרי. בזכות אורו של המלך מתחזק בך הטוב, האמונה והרצון, ומתחזקות בך היראה והאהבה. מתעוררים בך הרהורי תשובה. אתה נזכר איך העלבת את השותף שלך בעבודה וגנבת לו את הקרדיט, ואיך כעסת על אשתך והאשמת אותה שאיבדה לך את המפתחות, ובסוף מצאת אותם בעבודה, ואיך צעקת על הבת שלך סתם, כי בדיוק התקשרו מהבנק להגיד שאתה שוב לא גומר את החודש אז הוצאת את זה עליה. ואתה ממש מצטער. באמת. אפילו עולות לך דמעות בעיניים והלב שלך מתמלא אהבה וצער על כל קרוביך ואהוביך. ואתה מבטיח לקבל על עצמך להשתנות ולהשתפר. להיות ישר ולא לכעוס. וכל זמן שנוכחות המלך ניכרת, אתה מקיים באדיקות את מה שהבטחת לעצמך.
 
כחלק מתהליך החרטה, אתה נזכר גם בדברים מעליבים שעשו לך. איך החבר הכי טוב שלך לא הסכים להלוות לך כסף אפילו שיש לו, ואמא שלך, שהזמינה דווקא את אחיך לחופש באילת ולא אותך, אפילו שידעה שהיית זקוק לחופש הזה אבל לא יכולת להרשות לעצמך אותו, ואשתך שישבה איתך לשיחה מעמיקה בה היא הסבירה לך בפרוטרוט שהיא מצפה ממך להשתנות ולהשתפר, ועוד כהנה וכהנה. וכשאתה מרים את הראש מכל המחשבות המעליבות והפוגעות, אתה רואה את המלך מולך וליבך מתמלא בסליחה. סליחה אמיתית וכנה. אתה מבין פתאום את הכוונות האמיתיות של כל אחד ואחד, ושלא היה בהם כוונת זדון כלל וכלל. ואתה מרגיש נקי ומחוזק יותר מהיכולת לסלוח ולעמוד בניסיונות הקשים האלו שעברת.
 
כי הזמן הזה, שאתה נמצא בשדה והמלך נוכח, הוא עת רצון גדול להרבה חסד, תשובה, והתחזקות. זמן של אכפתיות, אהבה ואחדות. זמן של נתינה אמיתית וחלוקה. בכל ההיבטים. הגשמיים, הפיזיים והרוחניים.
 
בואו ננצל את הזמן שהמלך פה, בשדה, באוהל לידנו, ונקפיד להיות מכובדים בחזות, בלשון, בהתנהגות, בהרעפת האהבה, בסליחה, בחסד ובנתינת צדקה. אל תבזבזו את הזמן היקר הזה. המלך עוד פה, ואיפה אתם?