לא כולם “סיפור הצלחה”

החלק העיקרי והחשוב בפאזל של חינוך
הילדים הוא החלק של "לא כולם סיפור
הצלחה". כל ילד הוא עולם בפני עצמו.
היה קל עם הראשון? זה לא אומר שעם
השני אותה שיטת חינוך תעבוד.

לא כולם סיפור הצלחה, חלק 1

הוא עמד שם בתחילת רחוב פושקינה באומן, מול מלון "שערי ציון". השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר. לפי כמות האנשים שהיו בציונו של רבי נחמן מברסלב וברחובות הסמוכים לו, נדמה היה שהמלאך הממונה על השינה דילג על העיר אומן.

כבר מרחוק הבחנתי בהתגודדות סביבו וככל שהתקרבתי לכיוון הקבוצה, גברה סקרנותי. לא משפיע רוחני עמד שם וגם לא דמות מוכרת, סתם בחור בגיל 20. אבל העיניים.. אי אפשר היה להתעלם מהמבט החודר, מעיניים טהורות וגם אדומות מבכי. "חידה סתומה", כך הוא היה נראה לי. הייתי מוכרח לתפוס איתו שיחה אישית. האבסורד של איך שהוא נשמע ואיך שהוא נראה – כיפה קטנה על ראשו, ג’ינס וקפוצ’ון כתום, גרם לי לחכות עד שהקבוצה תתפזר ונישאר לבד. וזה קרה. "תגיד", פניתי אליו, "איך הדיבורים שלך מתסדרים עם המראה החיצוני?" שאלתי.

הוא ניסה להתחמק מעט, אך בסוף סיפר: "קוראים לי אברהם יצחק, אני גר במאה שערים בירושלים. אני חסיד…"

"אתה? חסיד???" שאלתי. הייתי בהלם מוחלט.

השיחה גלשה לה עד לתפילת שחרית. עכשיו אני זה ששתה בצימאון את דבריו.

"אני הילד השמיני במשפחה בת 16 נפשות", הוא סיפר לי. הוא גדל כמו יתר אחיו בחממה המשפחתית, הורים ששמרו על ילדיהם מכל משמר. מעולם לא יצא את גבולות מאה שערים ואם כן, היה זה באוטובוס מאורגן למירון בל"ג בעומר. ב’חיידר’ הוא למד כמו כולם ואפילו היה די מוצלח. "לחברים שלי מה’חיידר’ יש כבר ילד", אמר בקנאה מוסתרת. "אבל אני לא סובל את החסידות… לא אוהב אף אחד, אפילו לא את האדמו"ר… לא יכולתי לסבול שכל הזמן קובעים לי כאילו אין לי אישיות, מה אני לא בן אדם? אין לי דעה? אף פעם לא שאלו אותי, פשוט קבעו לי עובדה… אז עזבתי. היום אני עושה מה שאני רוצה. מטייל, מסתובב, לובש איך שאני רוצה וחוזר לבית באמצע הלילה ואף אחד לא אומר לי כלום, כי האדמו"ר אמר לאבא שלי שאסור לו בשום פנים ואופן להעיר לי. "אל תדאג", הוא אמר לאבא, "אתה רק תקרב אותו. אל תסתכל על הירידות שלו, הילד עלי!"… היום אני מרגיש חופשי. הכל התחיל בגיל 13, הייתי בטוח שהעולם בחוץ זוהר יותר, מלא חנויות, מכוניות, קניונים, אפשר להסתובב, לטייל, לקנות… בקיצור – לחיות! הכרתי חבר והיינו בורחים מהישיבה לרחוב יפו שהיה בשבילי כמו ניו יורק. היום אני יודע שאין שם כלום, היצר הרע שלי רימה אותי במשך 4 שנים, אבל כך הרגשתי אז. אני יודע שהיצר הרע גנב לי את הפיאות והלבוש שלי, אבל את הנשמה החסידית שלי הוא לא הצליח לקחת ממני. אני כבר ארבע שנים קורע את עצמי לגזרים, מרגיש שאני עומד בצומת של קדושה וטומאה והן משחקות איתי פינג-פונג. כל יום צד אחר מושך אותי אליו.

"לפני חצי שנה הכרתי את הרב גמליאל רבינוביץ שליט"א. אני חייב לו את החיים שלי, הוא ממש מחזק אותי… כמה חברים מהקבוצה שלנו החליטו לטוס לאומן בראש השנה. ביקשתי מאבא שלי כסף והוא נתן לי. האדמו"ר אמר לאבא שרבי נחמן יציל אותי. כנראה שיש לו רוח הקודש, כי איך שהגעתי לציון של רבי נחמן, נתתי פרוטה לצדקה ואמרתי את התיקון הכללי, די בקרירות, אבל בתפילה של רבי נתן, שאומרים אחרי התיקון הכללי, הלב שלי התחיל להישבר, הרגשתי שאני מתרסק. הדמעות החלו לזרום כמו נהר… כשהגעתי למילים "מר לי מאוד אבי שבשמים… נפשי מרה לי מאוד… עד אשר איני יודע איך אני יכול לחיות מעוצם מרירות נפשי… למה לי חיים כאלה…" – נשברתי. פרצתי בבכי מעומק נשמתי. סיפרתי לרבי נחמן את כל מה שעבר עלי בחיים. הרגשתי שאני מתנקה. הרבה שנים לא הייתי מאושר כמו עכשיו. אני מרגיש היום קרוב להשם כמו שלא הרגשתי מעולם. אני יודע שהכל לטובה, אפילו הירידות שהיו לי – בלעדיהן לא הייתי מגיע לאומן. אני חוזר לארץ אחרי החג, בן אדם חדש, ברסלעב’ר חסיד…"

* * *

הוא עמד שוב כשסביבו קבוצת אנשים. הפעם זה היה בסוכות, בהילולת רבינו הקדוש, בסוכה של ישיבת "חוט של חסד". וכבר הבטיח רבינו בחייו: "כלום לא גמרתי? כבר גמרתי ואגמור!". הפעם, הוא היה בלבוש חסידי. "אתה יודע", הוא אמר לי, "אמא שלי קראה את מה שכתבת עלי ואמרה לי, שפעם ראשונה היא מבינה מה עבר עלי והיא בטוחה שהיו טעויות גם מצידה וגם מצידי. החלטנו לפתוח דף חדש".

* * *

אתם בטח שואלים: "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?"

כאיש חינוך, ניסיתי לברר עם אברהם יצחק פרטים נוספים, כמו רקע משפחתי, המצב בבית וכן הלאה. אבל שום דבר. כדבריו, הוא גדל בחממה. ממש כך. לא היו בעיות בשלום בית, גם לא בעיות פרנסה, הורים רגועים ולא כעסנים, בקיצור – החיים בביתו התנהלו בשלווה. אז מה קרה?

אפשר להבין שאם ילד מגיע להחלטות כאלה זה יכול להיות מכל מיני סיבות. למשל, בית שיש בו מצוקות רבות – אלימות, שלום בית, קושי בלימודים, חברים לא טובים. אצל אברהם יצחק זה לא היה, גם לא קרוב לזה. אז מה בכל זאת קרה?

רבי נתן מברסלב מסביר (ליקוטי הלכות) שאין דבר כזה נפילה. אלא, יש בחינה כזו, שכאשר השם יתברך רוצה להעלות את האדם למדרגה גבוהה יותר, הוא מפיל אותו ממדרגתו. שהרי לפני כל עלייה יש ירידה. לכן אין שום פיתרון, אלא רק להחזיק מעמד בניסיון ולהתפלל להשם. בכל אופן, אברהם יצחק טען ואמר לי ש"לא הבינו אותי. חשבו שאני כמו כולם". טענות אלו בודאי מוצדקות ולכן, בסדרה זו, ננסה בעזרת השם לעמוד על נקודה בסיסית מאוד בחינוך הילדים – "לא כולם סיפור הצלחה", או כמו שאנו נוהגים לומר "לא כולם אתרוג". כל ילד הוא עולם בפני עצמו, לכן צריך להכיר כל אחד ואחד מהילדים כדי לדעת כיצד לכוונו ולהדריכו.

לא כמו הראשון

הורים רבים שהתאמצו מאוד בחינוך ילדם הראשון, ובאמת הצליחו, הרגישו שהם ‘תקועים’ מעט עם הילד השני. כל מה שהלך חלק ודי בקלות עם הראשון לא הסתדר עם הבאים אחריו. הם נעשו מתוסכלים, לא הבינו בכלל מה קורה כאן. ‘עד שסיגלנו שיטת חינוך שעבדה נהדר עם הראשון, זה פשוט לא עובד עם האחרים…’ ובאמת, צריך להבין היכן נוצר השוני. מדוע הילד השני לא מוכן לקבל את ההדרכה ואת שיטת החינוך של הוריו, הרי הראשון היה "סיפור הצלחה".

השקפת התורה

תורתנו הקדושה היא תורת חיים, וכמו שהרבי מחב"ד היה אומר: "תורת חיים – הוראה בחיים". חכמינו הקדושים לימדו אותנו: "כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שווין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו" (מדרש רבה, במדבר פרשה כא). או כפי שנוהגים לומר: ‘כשם שהפרצופים שונים, כך גם הדעות".

אנו מבינים שיש הבדל מהותי בין ילד בגיל שנה לבין ילד בגיל שש. ואנו גם יודעים, שאי אפשר לצפות מילד בגיל שנה לדעת לאכול לבד בלי לכלכך את סביבתו, לכן צריך להבין שישנם ילדים עם אופי שונה וטבעים שונים. דוגמא לכך מצאנו אצל יעקב אבינו. בשיחה עם בניו קודם פטירתו, הוא קרא לכל שבט ושבט בשם שונה וכינה כל בן בתכונות שונות: נפתלי – איילה, דן – נחש וכן הלאה. לכל בן גילה יעקב אבינו שהשם נתן לו תפקיד אחר, משימה שונה בעולם, כל אחד לפי הטבעים והתכונות שלו.

השוואות? אל תעשו את זה לילדים!

לכן, אין תועלת כלל בהשוואה בין הילדים. השיטה הצליחה עם הראשון, אבל אין זה אומר שזו ערובה לכך שתצליח גם עם השני או השלישי. הקב"ה טבע בכל נשמה ונשמה כוחות וטבעים שונים. לכל אחד נתן מטרות ויעודים שאותם הוא צריך להגשים בחייו. ואין ילד הדומה לחברו ואף לא לאחיו התאום! (עיין ערך יעקב ועשיו).

מסופר על רבנית אחת, אשת חינוך ידועה, שפגשה תוך כדי נסיעתה אישה שאליה התלוו בעלה וששת ילדיהם. הרבנית מאוד התרשמה מההתנהגות הנפלאה שהפגינו הילדים זה כלפי זה, וכמובן כלפי ההורים, למרות שכל אחד היה אישיות שונה ומיוחדת בפני עצמה. לשאלת הרבנית – כיצד הצליחה האם לחנך כך את ילדיה? השיבה האם ואמרה: "הרבה מים זרמו בנהר עד שהצלחנו להגיע להרמוניה משפחתית כזאת. הילד הראשון שלי היה מה שנוהגים לכנות "התינוק המושלם" – רגוע, שקט ושליו. פשוט תענוג. אבל המציאות טפחה על פנינו באופן מפתיע כשנולד השני, שנטה להתעצבן על כל דבר ובמהירות, מצבי רוחות משתנים, רגיש… ילד קשה. הטכניקות שבהן השתמשתי עם הילד הראשון, ודי בהצלחה, נחלו כישלון מוחץ עם השני. אחר כך נולדו שאר הילדים, כאשר לכל אחד מהם אופי שונה ונבדל מאחיו. אחרי התייעצויות רבות עם אנשי חינוך, הבנתי שאהיה אם מוצלחת הרבה יותר אם אתחיל להבין את השוני והמיוחדות שיש בכל אחד מילדיי, במקום לכפות עליהם דרישות להתנהגות אחידה. הגישה החדשה אפשרה לי לזהות את התכונות המיוחדות של כל אחד מהם, מעלותיו וחולשותיו. בדרך זו יכולתי לבנות ציפיות מציאותיות עבור כל אחד מילדיי".

ניסיון של אמונה

ילד מוצלח, ‘סיפור הצלחה’, הוא החלום של כל הורה. אבל, כאשר הילד נולד, לא פעם, הוא ממש לא עונה על הציפיות של ההורים בבחינת: לא לנער הזה התפללתי… אם גם אתם מרגישים כך, אז דעו שאתם נמצאים בניסיון גדול של אמונה. עליכם להבין שהשם נתן לכם ילד במיוחד בשבילכם, ממש כמו חליפה שחייט מכין במדויק למבקשה, וכל זה כמובן לפי הכוחות שיש לכם, ודווקא אצלכם הוא יוכל לגדול, להתפתח ולהשיג את המטרות שלשמן השם שם אותו דווקא בביתכם. כי אין שום טעויות. הכל מושגח ומדוקדק מאת השם יתברך, לכן גם אין מקום לטענות כמו: "איפה טעית?", "במה נכשלתי?", "למה השם מעניש אותי עם ילד כזה?"

כי באמת, קשיים בחינוך וגידול הילדים הם ניסיון גדול מאוד. לפעמים, שום דבר לא הולך עם ילד כזה בקלות, ולפעמים צריך ממש מסירות נפש גדולה והמון מאמצים כדי לראות תוצאות חיוביות, עד שאמרו רבותינו: "נוח לו לאדם לגדל לגיון של זיתים בגליל ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל". אבל אסור לשכוח שהשם נתן אותו דווקא לנו, כי רק אצלנו הוא יגיע לשלמות שלו.

לכן חשוב מאוד לדעת, בשלב ראשון, שאנו צריכים להאמין שהכל מכוון מהשם. לכל ילד השם נתן תכונות ואופי שונים משום שיש לו תכלית, מטרה ויעוד שונים. לא כולם שווים. לא כולם אתרוגים כבר אמרנו? צריך להכיר כל ילד על פי תכונותיו ואופיו ולהתאים "תוכנית עבודה" המיועדת רק לו. עם ילד שמתגלים קשיים בחינוכו – העבודה תהיה כפולה, ועם הנוח והקל יותר – העבודה תהיה קלה. אבל אל לנו לשכוח שזהו ניסיון וצריך לעמוד בו בגבורה, הבנה, אהבה ועם המון תפילה.