לשחרר

ההדרכה המתוקה של בורא עולם, הרחמים והחסדים, והניסים האינסופיים שלו תמיד מלווים אותנו. כך אנחנו מאמינים, נכון?
 
אבל אם זה העניין, למה אנחנו נכשלים כל כך הרבה ולא מצליחים לראות את האירועים שיד הבורא מנחה אותם? אנחנו לכודים ברצונות והחשקים שלנו, בדרכים שלנו, עם עצמנו ועם השליטה, עד כדי כך שאיננו מצליחים לראות את ידיו האוהבות של בורא עולם בכל פרט קטן בחיינו, את ההכוונה שלו. כי הוא מכוון לא רק את החיים שלנו, אלא את החיים של כל מי שחי גם בצד השני של כדור הארץ. הוא מכוון ומנהל את כל מה שיש בעולם הזה, כל רגע ושבריר שנייה של היקום כולו.
 
אצלנו בבית חיים משבת לשבת. ברגע שהשבת נכנסת ואחרי קצת יותר מ-24 שעות עוזבת, אנחנו מכינים את לו"ז ההכנות שלנו לקראת השבת הבאה.
 
השבוע הייתה לנו הרגשה שכבר מההתחלה שיהיו כמה אירועים שיוציאו אותנו מהלו"ז הרגיל שלנו, מה שיהפוך את הדברים למאתגרים יותר. אבל לא כאלה שקשורים לשבת. לכן כשהרעיון להכין מוקדם יותר כמה תבשילים לכבוד שבת התגלה כרעיון הגיוני וטוב. למעשה, בהכנה הזו לא היה שום דבר שונה ומוזר, הרבה פעמים אני עושה את הזה. מה גם, שלא היה לי שמץ של רמז למה שעומד לקרות כבר למחרת, הפתעה מוחלטת ולא מעט כואבת. אולי כזו שבאה לעורר אותי ולומר לי 'יעקובה, זה היה "הרעיון שלך"?!? את בטוחה? לא האהבה של אלוקים שרואה דברים קצת יותר קדימה ממך?'
 
מאמרים נוספים בנושא:
סטירה  בפנים
חלה לשבת ומחנה אימונים
מילים  מהלב
יותר מהכל, אהבה
 
כשהתחלתי להכין את המצרכים שאני צריכה לחלק מהתבשילים של סעודות השבת, תהליך המחשבה היה סביב "אני" – אני עושה, אני צריכה לארגן ולתכנן, אני… ואני… וזה המקום להזכיר, שכאן בדיוק דברים מתחילים להשתבש. כי ברגע שאנחנו חושבים שאנחנו אלה שעושים הכל ואף אחד לא מדריך או מוביל, דואג שדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר, המכה בוא תבוא. במקרה שלי, המכה הזו הייתה אחת כזו הגונה וטובה, כי אני טיפוס מאוד עקשן, צמוד ליעדים, ובעיקר ללו"זים שאני מציבה לעצמי. לכן ברור שמשהו היה חייב להשתבש כדי לגלות את ההכוונה וההשגחה של בורא עולם, להראות לי ששום דבר לא בשליטתי ושאני חייבת לשחרר לבטוח רק בקב"ה.
 
יום רביעי, בשעות אחר הצהריים יצאנו לקניות לכבוד שבת. הטלפון מצלצל. הבת שלי על הקו עם ההכרזה הצורמת "אמא! המקרר לא עובד! פשוט, הפסיק לעבוד וזהו". ואני, מה קורה איתי באותם רגעים? פאניקה! פאניקה קודם כל ואחר כך חושבת,  כזאת אני.
 
אבל בחיים כמו בחיים, ובעיקר כמו שזה צריך להיות ולהיעשות כמו שלימדו אותנו חכמים ומביני עניין, כשנמצאים בלחץ או בפאניקה הכתובת היחידה היא רק בורא עולם. פשוט, מפסיקים לחשוב מה אני יכולה לעשות, מה אני מסוגלת, מה אני ומה אני. זה הרגע לעצור ולהפסיק לחשוב איך דברים ייעשו כמו שאנחנו חושבים ובדרך שלנו, ופשוט לתפקד. ולתפקד זה אומר שנותנים לבורא עולם מאה אחוז אחיזה על המושכות, ולדעת שאנחנו רק הכלי דרכו כל התפקוד הזה עובר.
 
הפטיש התחיל להלום בראש. למה? כי ידעתי היטב שלמחרת בבוקר אני צריכה להכין את האוכל לשבת, אבל עכשיו, כשהמקרר לא עובד הכל ידחה ליום שאחרי. אתם מבינים, הכל התפוצץ לי בפנים. כל הלו"ז השתבש בשיחת טלפון קצרה ומעצבנת.
 
הדשא של השכן טעים יותר
הכוס של ציון
יוסף  ויהודה
 
נזכרתי בתפילת "העקידה" שאנחנו מתפללים בבוקר, החלק בתורה שמספר על אחד האירועים הכי חשובים ובעלי משקל אצל העם היהודי, בו אברהם מקריב את בנו יצחק על גבי המזבח וכך עושה את רצונו של השם בהכנעה ובביטול מלא, משחרר את כל הרצונות והחשקים ועושה מה שהצטווה לעשות.
 
זה העניין שלנו, לשחרר את כל האגו והרצון שלנו, להוציא את כל האוויר מהבלון כי שום דבר ואף אחד בלעדי הבורא לא בשליטה על מה שקורה בעולם. ברגע שיא שכזה, אברהם אבינו נמצא בנקודת שלמות של הכנעה וביטול לבורא עולם. ואז, ברגע המיוחד הזה, בורא עולם מראה את אהבתו העצומה אלינו, את רחמיו, הוא מתגלה ועיניי הבשר ודם שלנו פתאום זוכות לראות עוד כמה חלקים מהתמונה הגדולה.
 
זה מה שקרה לי למחרת בבוקר, כשחיכיתי לטכנאי שיבוא עם החלק החדש למקרר ששבק באחת את חייו. יכולתי לדחוק הצידה את כל העניין ולהתחיל עם מה שרציתי לעשות, בלי לכעוס כל שנייה בגלל 'למה?' או כל תירוץ 'הגיוני', שמבחינתי היה טוב ונוח לכעס והזעם שהציפו אותי ועל האי הנוחות. אבל זה לא מה שקרה, שרשרת האירועים החלה לרוץ מול העיניים.
 
שני תבשילים כבר הספקתי להכין, בדיוק כמו שרציתי ועל פי לוח הזמנים שקבעתי לי מראש. אמרתי לכם, אני עקשנית. אבל רק שניים, וזה מה שבורא עולם רצה. העיכוב בהתחלת הבישולים הוא לא הבעיה בכלל. חוץ מזה, שהדירה ממול ריקה, הדיירים עזבו ממש לא מזמן. בעלי הבית בדרך כלל מסדרים ומשפצים פה ושם במשך כמה שבועות, ואפילו חודשים, אבל הפעם זה היה אחרת. משום מה, הם הזדרזו לתקן ולסדר, ואפילו לשים שטיח חדש ברוב חלקי הבית, כל זה תוך שבועיים מהרגע שהדיירים עזבו. באותו זמן חשבתי על זה כמה פעמים, זה היה נראה לי קצת מוזר. אחרי הכל, מה הלחץ? והנה אני כאן, עם מקרר שצריך חלק חדש, תוהה וחושבת, בעצם, למה לא לבקש מבעלי הבית להשתמש במקרר שלהם, לשים את כל האוכל שאכין שם בינתיים, עד שהטכנאי יגיע בשעות המאוחרות של הצהריים, כמו שהבטיחו לי בשיחת הטלפון. ואם תרצו, להמשיך עם הלו"ז, רק שהפעם זה הלו"ז שבורא עולם הכין בשבילי.
 
רק תראו איך ידו של אלוקים מלווה אותנו לאורך כל הדרך. הבת שלי התקשרה בדיוק לפני שהתחלנו לעשות את החלק העיקרי של הקניות – כל המצרכים שצריכים להיות במקרר, שנייה לפני שנכנסנו לחנות שרצינו. רק המחשבה על החסד המתוק הזה מרגיעה אותי כמו אלף כדורי הרגעה.
 
במבט לאחור על כל מה שקורה לנו, על כל הדברים הקטנים האלה גיליתי שהכל, אבל הכל, פשוט שרשרת אירועים מכוונת משמים. תקופה ארוכה אני נלחמת בתוכי לשחרר את הרעיונות המטופשים שמנקרים לי בראש בכל מה שקשור לשלמות, או איך שדברים צריכים להיות, או איך שאני רוצה שדברים יראו ויעשו ובקצב שלי.
 
שום דבר לא היה מסתדר עד לרגע בו הבנתי שאני פשוט צריכה לשחרר – את העקשנות, את הרצונות, את השליטה, את אני, ולראות איך בורא עולם מסדר את הדברים הכי טוב שיכול להיות. להראות לי, ובתקווה שגם לאחרים, שאם אנחנו משחררים ומשתחררים מכל האחיזות שלנו, שהן בדרך כלל רק אחיזות עיניים של היצר, ממה שאנחנו חושבים שהוא הכי טוב, מה שאנחנו צריכים, מנטרלים את עצמנו מפצצת האגו שמתקתקת בתוכנו, מתבטלים ומכניעים עצמנו לרצון גבוה יותר, למישהו שרואה את התמונה השלמה, נוכל גם אנחנו לראות את התמונה הנכונה, את הנס המתוק שבורא עולם הכין בשבילנו.
 
לשחרר, זה הכל.