מה מדאיג אותו?

היינו מצפים למצוא כאן, ברחובות
ארצנו הקטנטונת, אנשים רציניים
שהדאגות שלהם מוצפות בדברים
'הגדולים'. דוד גבירצמן יצא החוצה,
חיפש, ומצא מוצר שונה לגמרי.
 
 
לישראלי המצוי יש דאגות גדולות. אוהו, גדולות זו לא מילה. ענקיות. אחמדיניג'אד הפרסי מאיים על קיומו בעזרת צנטריפוגות שהוא מטמין אי שם במעמקי אירן שלו. הזוג המתגושש מאמריקה הגדולה – ברק אובמה ומיט רומני, מלהטטים בגורלו במאבקי תעמולת בחירות. המשק שלו מתייקר, תדלוק הרכב בבוקר הופך למשימה שאפתנית של עסקת רכש במחירים אגדיים. הדרום שלו יורק אש, הנדל"ן יוצר בועות. הישראלי מודאג לכאורה.
 
אילו חייתם בנקודה אחרת על פני הגלובוס, מן הסתם הייתם מצפים למצוא כאן ברחובות אנשים רציניים שהדאגות שלהם מושקעות באחד מהאפיקים הללו. יצאנו, חיפשנו, ומצאנו מוצר שונה לגמרי.
 
08:30 צומת הרחובות ז'בוטינסקי השומר
 
הבחור במכנס הקצר מנחית את כבש הברזל מאחורי המשאית על שולי המדרכה המטונפת, תוך שהוא מתייצב על גביו, מנווט את עצמו יחד עם המלגזה החורקת לקראת נחיתה בטוחה. מאחורי ערימת הקרטונים הריקים – שאריות של יום אתמול, מגיח גבר גוץ, בועט בארגז מלפפונים ישן ורוטן את רטינתו הקבועה של שמונה ושלושים בבוקר, "עוד פעם הם השאירו כאן את הזבל הזה. שיהיו בריאים… העירייה הזאת'י…"
 
"היי, מה נשמע איציק?"
"אחלה, מה חדש…?"
"נו שמעת, השוער שלהם שבר את הרגל על המגרש".
"מ'תאומר… שבר ככה את הרגל, באמצע המשחק?"
"תגיד ו…"
 
איציק מהירקות והבחור במכנס הקצר עם המלגזה מעבירים מידע גורלי אודות המשחק של אתמול בלילה. השוער שבר את הרגל, היה בלגאן. החליפו, לא החליפו… נשמע שהקבוצה בצרות… 
 
8:45 קיוסק מאובק על שפת הכביש
 
על רקע מקרר המשקאות ומדפי הסיגריות, הבחור נראה ממש דרמטי, כאילו בעיצומו של ויכוח גורלי עם פקיד שומה קשוח. ואולי בעצם כמו מרצה נלהב בסדנת העצמה רגשית לסוכני מכירות של חברה סלולארית חדשה. ירון קוראים לו, כך ניתן ללמוד מעשרות הפעמים שהשם הזה נזרק בחלל הקיוסק בעשר הדקות האחרונות. 'ירון, כמה המסטיקים?', 'נו ירון, הלו, תגיד כמה העיתון והפחית?', 'ירון…'
 
ירון לא ענה. ירון דיבר, או נכון יותר צרח לתוך האוזנייה, מחזה שגרם לבהלה המונית בקרב ציבור הלקוחות שהתגודד מאחורי הדלפק – – –
 
"… אי אפשר, אני אומר'ך אי אפשר להחליף ת'שחקן הזה… אתה לא מבין, זה לא סתם שחקן, זה שחקן עם נשמה… הבחור שם ת'לב שלו על הדשא…"
 
שבע דקות תמימות נדרשו לירון כדי להתעשת לרגע ולחזור לתפקוד תקין בקופה. הוא מתנצל. "תבין אחי, זה משגע אותי שככה מדברים על להעיף שחקנים כמו… לא'דע מה קרה להם, שהשם ישמור. עוד מעט מה יישאר לנו שמה, רק הזבאלה הזאת, שכירי חרב יעני, שמייבאים אותם מקבוצות בחו"ל, יאללה… טוב תן עשרה שקלים על הקולה, תהיה לי בריא".
 
09:00 במונית של דדון
 
"…שלום רב והנה החדשות מפי דן כנר, תחילה עיקרן. הבוקר נמשך ירי הרקטות מרצועת עזה לעבר ישובי הדרום. אותרו נפילות בשטחים פתוחים באזור המועצה האזורית אשכול… אמש הפגינו מאות אלפי אזרחים בטהרן נגד ישראל בדרישה ל… השר לביטחון פנים…"
 
* * *
 
זה מדהים. אנחנו תקועים בשאלת קיום גורלית מול איומים ממשיים מכל עבר לנוכח שאלות מטרידות מבפנים – כלכלה, חברה, שלטון, שסעים פנימיים בתוך העם שדורשים תיקון מידי, אלף ואחד נושאים דחופים רציניים ומאוד משמעותיים לגבי ההווה והעתיד שלנו, ואת קידמת הבמה תופס במשך שעות ארוכות למדי, כדור אחד עגלגל שנבעט שוב ושוב בין זוגות רגליים שריריות על פני מצע דשא ירקרק. ולשם, אל הדשא הירוק והשערים, נשואות עיני העם. מה יעלה בגורלו של כדור?…
 
ככה זה. הטבע האנושי מסוגל להתמקד בזוטות של ממש, להתרגש בעטיין, לדאוג לגורלן, לכעוס נוראות בגללן, בה בשעה שבעיות כבדות משקל באמת נזנחות בצד כאילו אינן קיימות כלל. מדהים.
 
הכדורגל לא לבד. הוא רק משל חיוור לאבסורד הרבה יותר גדול. הדאגות.
 
יש לנו, לצד שגרת החיים, עיסוק צדדי שמשום-מה מצליח לפלוש תמיד ולכבוש את קדמת הבימה. אין בינו לבין המציאות העכשווית כל קשר, אך הוא נמצא שם, כאילו היה הנושא הדחוף ביותר לפי צו השעה. אחרי כל השנאה והתיעוב שאנו רוחשים כלפיו, אנחנו – במחילה מכבודנו, מתמסרים אליו כליל. מוכנים להאזין לדרשותיו הארוכות בכל שעה, ותמיד. והוא מנצל את מיקרופון ללא הרף. אנחנו מכורים להאזנה לשירת הדאגה. 'מה יהיה עם חשבון הבנק, עוד מעט הראשון לחודש, מה יהיה עם האשראי? אין לי כסף… מה יהיה עם התשלום לחשמל, איימו לנתק אותנו אם לא נשלם בזמן. התאריך האחרון מחרתיים. מה יהיה?…'
 
 
האם הוגן לכנות את הנושאים הדחופים הללו בשם דאגות מיותרות? נושאים צדדיים? בואו נבדוק.
 
קחו פסק זמן והיכנסו בבקשה למתחם בית חולים כלשהו. חפשו את המעלית, לחצו על הכפתור המוביל למחלקה הפנימית. תעזבו את טיפול נמרץ, אין צורך להגזים. בואו נסתפק במחלקה הפנימית והכירורגית. יש כאן הכל. שברים בקרסול, ביד, ברגל איפה לא. מחלות זיהומיות, כוויות, סיבוכי היריון, וכל מה שעולה בדמיון. יושבים כאן אנשים שהגיעו לפני יום, יומיים, שבוע, ולך תדע מתי – לחדר מיון, נבדקו ואושפזו.
 
אשפוז זה פתרון מוחלט לרובן של הבעיות המעיקות עלינו. למה? בגלל שאנשים מאושפזים לא מצליחים להגיע לאזור בו צומחות ומתפתחות הבעיות השגרתיות שלנו. הם עסוקים הרבה קודם לכן בבעיות הגובלות בסכנת חיים או אובדן תפקוד חלילה. לאנשים האלה יש המון זמן כדי להתמקד בכל מה שאין לנו סיכוי – והלוואי שלא נצטרך לעולם להתמקד בכאלה דברים.
 
מתי בפעם האחרונה חשבנו באמת על רמת החום בגוף שלנו? על תפקודה הבלתי מודע של מערכת העיכול? על הוראות חשמליות מהמוח אל מערכת העצבים? מתי בדיוק? נכון, אין לנו סיבה. כמה נפלא שאין לנו סיבה של ממש לדאוג למה שמישהו מלמעלה דואג טוב כל כך לתפקודו השוטף. כמה נפלא שאין לנו את הצורך להתמקד במערכת סבוכה ומורכבת כל כך, המפוקחת בכל רגע על ידי ההשגחה העליונה. כמה נפלא!
 
הגוף שלנו, הרגיל והסטנדרטי, שכמותו יש עוד מיליונים ומיליארדים, מסתיר מאחורי חזותו התמימה מערכת מורכבת מרבבות פרטים קטנים ואינספור נושאים מורכבים, שכל אחד מהם עשוי לשמש קרקע מניבה ביותר לפחדים ודאגות בלי גבול. בעיות בריאותיות עלולות להיווצר מסיבוך ששטחו הפיזי אינו עולה על מילימטר. סכנות קטלניות עלולות להסתכם במיקרון זעיר שעקבותיו ניתנות לזיהוי רק בעזרת מיקרוסקופ. הגוף שלנו חי בכל רגע על ניסים. מתמודד מול אלפי מבקשי נפשו. שורד בכל רגע מחדש זיהומים, חיידקים, סכנות חיצוניות ופנימיות.
 
ואנחנו? ובכן, אנחנו עסוקים בדאגה אחת איומה – איך מכסים את המינוס בבנק, איך?!
 
כן, זה הזוי.
 
אלה הם החיים, ואלו הם בני האדם. מאוימים בגדולות ומוטרדים מזוטות. אבל יש כאן פתח לתקווה. אם נקרא את המפה הזו שוב בישוב הדעת נוכל, בעזרת השם, להיחלץ בשלום מהמון טרדות.
 
תחשוב בגדול, תהיה רגוע יותר בקטן
 
הדאגות שלנו טיפשיות משום שדברים גדולים באמת מאיימים עלינו. ומי מגונן? בורא עולם כמובן. הסיבה לכך שאיננו מוטרדים מהבעיות הגדולות היא אחת מפלאי תבל. המוח האנושי מסוגל להתנתק לגמרי מדברים עליהם אין לו את היכולת או הרצון לחשוב. כך מסוגלים אנשים לעבור מדי בוקר מתחת לבניין בית אבות, לחלוף בשקט סמוך לגדר בית הקברות, לראות מדי יום בעיתון ידיעות על תאונות, ולהמשיך לדאוג 'מה חושבים עלי ומה אמרו עלי'.
 
הנוסחה פשוטה: תחשוב על הדאגות הגדולות, והדאגות הקטנות יתגמדו באורח פלא. תחשוב על הבעיות האמיתיות שמאיימות על קיומך כעת ממש. תגיע למסקנה שמישהו מלמעלה מגונן עליך, דואג שהכל יתנהל בסדר, ואז תבין שאותו אחד ויחיד ידאג, ובעצם כבר כעת דואג עבורך גם לבעיות הקטנות והמרגיזות שמטרידות את חשבון הבנק שלך.
 
לפעמים, למען בריאות הנפש, כדאי וחיוני להציץ קצת החוצה. להשתחרר לרגע מקטנות החיים, לחשוב בגדול על העליבות האנושית. סכנת ההכחדה המאיימת על כולנו. ועל כך שבכל זאת, ויחד עם זאת, אנחנו מתקיימים מתוך שמחה ואושר עדיין, בתוך הג'ונגל המטורף שמקיף אותנו ואת היקרים לנו. זה מדהים!
 
ביום ראשון אחד לפני שבועיים הוכנס גבר אוסטרי כבן ארבעים העונה לשם פליקס באומגרטנרלתוך תא לחץ מיוחד הנישא בעזרת בלון פורח אדיר מימדים, ושוגר אל 'קצה החלל', נקודת גובה במרחק 39 קילומטר מכדור הארץ. משם, לעיני מיליוני צופים הוא קפץ בצניחה חופשית אל הקרקע כשהוא שובר בדרך כמה שיאים. רגע לפני הקפיצה המרשימה אמר פליקס: "לפעמים צריכים לעלות גבוה כדי להבין עד כמה אנחנו קטנים".
 
ניתן לדמיין את המראה המדהים אליו נחשף פליקס מחוץ לקפסולת הלחץ, רגע לפני הנפילה אל הגובה המבהיל אותו גמא במעט יותר מארבע דקות ולמעלה ממהירות הקול. 'קצה החלל' מעניק תמונה פנוראמית עצומת מימדים של מרחבים אטמוספריים עצומים, החובקים אותנו יחד עם הכדור הקטן הזה עליו אנחנו רוחשים ופועלים. שם אתה עשוי להבין לפתע עד כמה אנחנו באמת קטנים. ושם, בקצה החלל מול איתני הטבע המתנהלים בדיוק כה מופלא – שאם לא כן לא היינו שורדים כאן רגע, שם למעלה, סביר להניח שרוב הבעיות האנושיות נראות באמת מגוחכות.
 
עצה טובה: כשמרגיש לך קטן, צפוף ולחוץ, תחשוב מעט גבוה יותר. מחוץ לקופסא. תחשוב על המרחבים העצומים המקיפים אותנו, על מיליארדי הפעולות שנעשות בכל רגע בגדלים של מיקרונים בתוכנו וסביבנו. תנשום עמוק ותרגיש איך הענק והזעיר, הגדול והקטן, מונחים כולם בידיו הרחומות של בורא עולם.
 
ואל דאגה, הכל תחת שליטה.