מכתבי אהבה

אני כל כך אוהבת אותו. אהבה שלא כתובה בשום סרט הוליוודי, אז מראש, אל תחפשו אחת כזאת. למקסים שלי יש עיניים כחולות כמו הים ושיער בלונדי-דבש. אני מחבקת אותו כל היום, כל כך אוהבת אותו, לא יכולה להיפרד ממנו. השיר האהוב עלינו הוא… בעצם, זה בינו לביני. לא מגלה.
 
הוא הכי חמוד ואין כמוהו בעולם, יש לו שתי לחיים מתוקות כמו שתי סופגניות, הוא מזיל ריר ויש לו רק שתי שיניים אבל הן כאלה מתוקותתתתתת. כן, אפילו השיניים שלו. והחיוך שלו?…. אוי, זה כבר סרט אחר לגמרי. אין כמו החיוך שלו. כי כשהוא מחייך אלי אני ממש נמסה. הלב שלי פועם והקול נעלם.
 
הוא כמעט בן תשעה חודשים ואין יום שאני לא חושבת על זה מחדש – איך יכול להיות שאני כל כך אוהבת אותו כל יום יותר מהיום הקודם? אני חושבת שיום אחד אפילו אתפוצץ מרוב אהבה. מה, לא ככה?
 
מאמרים נוספים בנושא:
מרשם  להצלחה
לפני הכל, עצור!
כאב קטן, רווח גדול
 
אלוקים נתן לי מתנה הרבה מעבר למילים, הרבה מעבר לכל תודה שאצליח להביע. הרבה פעמים, כשאני אומרת לאלוקים תודה על המקסים והמתוק הזה, אני לא יכולה לא להיזכר בהיריון הקשה שחוויתי איתו. הייתי כל כך חולה וחלשה שכמעט ונהייתי 'קוקו'.. רק הלידה היא זו שהצילה אותי, כי בסופו של דבר קיבלתי את המקסים שלי במתנה.
 
עכשיו, במבט לאחור וכשאני מסתכלת על הפנים החייכניות שלו, אני אומרת לעצמי שזה היה שווה, שהייתי עוברת את זה עשר פעמים לו רק כדי לחבק אותו. מצד שני, הטראומה מההיריון עדיין מלווה אותי ומקווה שמה שחוויתי לא יחזור לעולם…
 
מכיוון שידעתי שהחולי שליווה אותי בהיריון הוא בגלל ההיריון, ובזמנים אחרים אני לא סובלת ממה שסבלתי באותם תשעה חודשים, אז אנשים חושבים שזו סיבה מספיק טובה לא להתלונן ולהבין שזה אמור היה להיות יותר קל. למה? כי עצם הידיעה זה כבר דבר גדול שמקל, ובגלל שהשם עושה הכל לטובה. והם צודקים. בשכל הבנתי את זה מצוין. אבל בלב? בכל תשעת החודשים הללו, כשהחולי והקשיים התגברו מיום ליום, ראיתי במו עיניי איך האמונה שלי צוללת למעמקים…
 
כשאלוקים לא מראה לנו את המטרה לכל הסבל והצער שאנו חווים, נרגיש אותו כמשהו בלתי נסבל ונתפס בשכל, בעיקר אם הכאב הוא פיזי, מאוד פיזי. כולנו יודעים שאדם יכול להיות הכי עשיר בעולם, אבל כשהבריאות מתערערת שום דבר מהעושר הזה לא שווה.
 
ובהקשר לסבל הפיזי, הרב שלום ארוש מסביר שהכאב הזה הוא הדרך שבורא עולם מדבר איתנו. ומסתבר, הדרך היעילה ביותר. למה? כי כשאנחנו מתעלמים מכל הרמזים הברורים שצועקים לנו בתוך האוזן שאנחנו צריכים לשנות דבר או שניים בחיינו ובעצמנו, לבורא עולם אין אופציה אחרת אלא לרמוז לנו איפה שכואב לנו. רק אז אנחנו נותנים את דעתנו למה שמתבקש מאיתנו.
 
בספרו – השם  רפאך, הרב שלום ארוש מתייחס לאתגרי הבריאות כמכתבי אהבה מבורא עולם. הוא אומר שהקב"ה מגיע לילדיו האהובים כי הם לא עשו משהו מצידם כדי להתעניין בו ולהתקרב אליו. בראש שלי, זה מצטייר לי כמו סטודנטים שעסוקים בלעשות חיים, זאת אומרת ללמוד, יותר מדי עסוקים עד שאין להם זמן לדבר עם ההורים שלהם ולספר להם מה קורה איתם. אחרי הכל, החיים והחבר'ה, כלומר הלימודים, והמגורים הרחוקים אי שם ליד האוניברסיטה 'גונבים' להם את כל הזמן.
 
בסופו של דבר ההורים כמעט יוצאים מדעתם, הילדים לא מתקשרים ולא אומרים מה קורה איתם, איך הם מתמודדים או האם הם צריכים עזרה. ואפילו בלי לבקש עזרה, אלא סתם ככה בלי שום קשר לכלום להיות בקשר. אז נכון שהילדים עסוקים והראש שלהם נמצא עמוק בתוך המסיבות, כלומר בספרים, עדיין, זו לא סיבה לא להיות בקשר עם אמא או אבא ולהחליף כמה מילים, נכון?
 
אז מה קורה בסוף? אחרי שההורים כמעט יוצאים מדעתם הם יוזמים שיחה לא הכי נעימה – פנים אל פנים או בטלפון, ואז מטר של צעקות היסטריות של 'איפה היית?' ו'למה אתה לא בקשר?'… המעניין הוא, שהילד נותן את דעתו לאיום שנזרק תוך כדי הצעקות וההיסטריה – מפסיקים לשלם את שכר הלימוד? שכירות של הדירה?… אבל הילד יודע שההורים שלו אוהבים אותו, אפילו שהם כועסים שהוא לא היה בקשר ולא משנה שהוא היה בעיצומן של חגיגות, כלומר מבחנים והרבה לימודים, הם אוהבים אותו והוא אכן טעה שלא היה איתם בקשר. עכשיו, אחרי שצעקו ואיימו, הוא מבין את זה.
 
זה די דומה לקשר שלנו עם אבא שבשמים. אה, אולי עם הבדל אחד – כשהוא רוצה את תשומת ליבנו הוא לא מרים את הקול שלו ומחריש לנו את האוזניים ובטח לא נשמע כמו מטורף. אה, ועוד משהו – הוא גם לא מתעצבן.
 
אנחנו באמת צריכים להבין את העובדה הזו. אבא שבשמים לא מתעצבן והוא גם לא מעניש. כל מה שאנחנו עוברים לא קשור למושגים של עונש או עצבים וכעס. זה ניקיון של הנשמה. ותאמינו לי, לא בקלות אני כותבת לכם את זה, כי כשאני מתמודדת עם אתגרי החיים שהקב"ה נותן לי, בעיקר בענייני בריאות, קשה לי להפנים שכל זה בא עם האהבה שלו, וכל מה שאני רוצה לעשות הוא רק לצעוק ולבכות כמו ילדה קטנה, להתלונן על הכאב ואי הנוחות שאני מרגישה מהבוקר ועד למחרת.
 
אתם שם בחוץ יכולים לחשוב שהאהבה הזו באה עם איזו נוסחה מדעית, שלדעתי בהחלט שווה פרס נובל (תרשמו לעצמכם ציניות קלה). אבל בלי לעשות מהומה, הנה הנוסחה האחרונה שלי: רמת הקריאות שבורא עולם משתמש בהן כדי להסב את תשומת ליבנו אליו, פרופורציונאלית לכל הדעות להתעלמות הרוחנית שלנו ממנו!
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
חולה  בכיף
20 שניות ואתם בריאים!
כואב, מה זה אומר?
 
לכן, אם אנחנו מודעים מבחינה רוחנית למעידות שלנו, ואנחנו עושים כל שביכולתנו להתקדם הלאה, בורא עולם צריך לתת לנו רק דחיפה קלה פה ושם. אבל אם אנחנו בחצי-הכרה ונוסעים בנתיב הלא נכון ועוד נגד כיוון התנועה כשהראש נמצא בתוך המכשיר בעזרתו אנחנו שולחים סמסים ותמונות, אז מישהו חייב לעשות משהו כדי להציל אותנו, וזה בורא עולם כמובן, לפני שזה ייגמר באסון.
 
לפעמים, הרבה פעמים, החיים כואבים. אבל אנחנו חייבים להכריח את עצמנו להסתכל על כל דבר בעיניים חיוביות, במיוחד בזמנים בהם אנחנו לא מבינים למה דברים קורים כך ולא אחרת. אני ממש לא בדרגה הזו, אבל זה מה שאני יודעת: אם אנחנו מקדישים זמן מסוים במהלך היום ומדברים  עם אבא, נשיג שני דברים חשובים: הראשון, ניצור קשר חזק וקרוב איתו. השני, נבין שהכל ממנו והכל לטובה וכמובן מאהבה.
 
זה תלוי בנו אילו מכתבי אהבה בורא עולם ישלח לנו – הקצרים והמתוקים כמו, "מתוק/ה שלי, רק רציתי שתדע/י שאני חושב עליך", או הארוכים והמעייפים, "איפה את/ה?! אני מנסה בכל דרך לתפוס אותך, וזה כמו נצח! מה, ת/ה מנסה להתעלם ממני?" וכו' וכו'.
 
תאמינו לי, כן גם הפעם, שהסוג הראשון של המכתבים הוא הדרך הכי טובה ומלאת מחמאות. כי באמת, מי צריך את כל הדרמה הזאת?