מצלצלת לאבא

הרגע ממנו חששתי ושניסיתי
להדחיק במשך כמעט שש שנים, כבר
עומד בפתח הדלת. אם זה היה
אפשרי, הייתי עוצרת את הזמן. אבל
בינתיים, אני מצלצלת לאבא.
 
 
הנה עומד לו בפתח הדלת הרגע ממנו חששתי ואותו ניסיתי להדחיק במשך כמעט שש שנים – המעבר של ילדתי הבכורה לכיתה א'.
 
אני יכולה להניח שלכל אמא השלב הזה טומן בחובו התרגשות, שמחה ואולי גם חשש. אבל אצלי הוא מעורבב, מבולבל וקצת מפחיד אפילו. אני מודה ומתוודה שאילו יכולתי הייתי מרחיקה לכת ועוצרת את הזמן, ולו רק כדי להימנע מלהתמודד עם כל קשת הרגשות שאני חווה וההחלטות שאני צריכה לקבל כשאני ניגשת אל הנושא הזה.
 
אני מודעת לכך שאני נשמעת מאוד דרמטית ואולי קצת חסרת פרופורציות, אבל מה לעשות שכיתה א' בשבילי (ואחר כך גם כל החוויה שלי במערכת החינוך – בלי להגזים) זכורה לי כסיוט של ממש?!
 
באופן טבעי, אני רוצה להגן על בתי ולמנוע ממנה את ההתמודדות המדכאת שאני עברתי עם מערכת החינוך. אני גם כל כך אוהבת ומעריכה את הגן שהיא נמצאת בו היום ומעריצה את הגננת, שמשם נראה כאילו אפשר רק לצנוח ולהתאכזב.
 
אבל מה לעשות שיום ההרשמה מתקרב ואם אני עוד רוצה להספיק ולעשות חקר קטן לפני שיגיע, אני נאלצת לחזור על הניגון שזנחתי לשווא ולשים את כף רגלי במקום ששנים רבות לא דרכתי בו… בית הספר.
 
בבואי לחקור את האפשרויות העומדות לפנינו, אני קודם כל שואלת את האימהות החמודות מהגן על כוונותיהן, במיוחד את אלו שיש להן כבר ילדים במערכת החינוך והן כבר "נכוו" כך או אחרת.
 
גם את המנהלת של הגן אני שואלת, בתור אישה שאני מאוד מעריכה כאשת חינוך במקצועה שכל כוונותיה הן תמיד אך ורק לטובת הילדים.
 
ובכן, ממצאי החקירה מעלים כמה אפשרויות:
 
אפשרות א – בית הספר הממלכתי הדתי שליד הגן, אליו הולכות הרוב הגדול של הבנות.
 
אפשרות ב – בית הספר של חב"ד בבני-ברק, אליו הולכות כמובן בנותיה של המנהלת.
 
אפשרות ג – בתי הספר הפרטיים בפתח תקווה, מרחק רבע שעה נסיעה מביתי.
 
בנוסף לפרטים טכניים, כמו מרחק גיאוגרפי ואוכלוסייה, אני מגלה להפתעתי הרבה שעלי לקחת בחשבון כל מיני פרטים שלא חשבתי שאאלץ לשים דעתי עליהם בשלב הזה של חיינו.
 
עולות שאלות שנראות לי מופרכות, כמו הכיוון המקצועי בחיים של ילדתי, הכיוון החינוכי-תורני שאנו רוצים שבתנו תתחנך בו, ואפילו, לא תאמינו, שעניין השידוכים כבר עלה, והיא עוד לא בת שש הקטנה…
 
ואם קודם לכן הייתי מבולבלת בגלל חוויותיי האישיות במערכת החינוך, אני עכשיו מרגישה שכל המערכות שלי בעומס יתר, ורוצה (אפילו מתחננת) שמישהו אחר יחליט במקומי. ההחלטה נראית לי פתאום גורלית עוד יותר ממה שחשבתי, וחוסר ביטחון ממלא אותי.
 
בינתיים, אני קובעת פגישות בכל בתי הספר האמורים, כדי לנסות לקבל סימן כלשהו שיעזור לי עם ההחלטה החשובה הזאת. בפעם הראשונה בחיי, העובדה שאנחנו חוזרים בתשובה ואין לנו לא רב אחד שמנהיג אותנו ולא קהילה, מאלצת אותי להגיע לבד להחלטה שתשפיע על חיי כולנו לשנים רבות.
 
אני יודעת שאני יכולה לעשות טעות ולתקן אותה אחר כך, אבל מעדיפה לא לעשות זאת על חשבון ילדתי. אבל אני גם יודעת שהשם בחר בה להיות הבכורה, כי נשמתה מסוגלת להתמודד עם כל הסיבובים של הקרוסלה של חיינו, והוא גם יעזור לנו בזכות התפילות, הכוונות וההשתדלות לעלות על דרך המלך.
 
אז כשאני מגיעה למצב בו אני מרגישה בחוסר שליטה מוחלט, ואין לי אפילו קצה חוט של 'מאיפה מתחילים בכלל', אני עושה את הדבר היחיד שנשאר לעשות. אני "מצלצלת" לאבא שבשמים ופונה אליו בתפילה שיעזור לי לעשות את הדבר הכי נכון בשביל ילדתי, ובשביל כולנו.
 
וב"ה אזכה לראות את ילדתי לומדת במקום הכי מדויק לה, ושנזכה להתחזק בזכות החינוך שלה ולחוות חוויה מתקנת של שתים-עשרה שנים יפות ומלאות תורה, אהבת השם, ידע והכוונה, מחנכות טובות וחברות טובות, אמן.