מרגיש כמו באקווריום

לאחרונה, זה מרגיש כמו באקווריום.
מדברים איתי ואני לא מצליחה לשמוע.
הגוף עייף, אני מנסה לראות משהו,
לכווץ קצת את העיניים ולראות משהו
מבעד לזכוכית.
 
 
בימים האחרונים אני מרגישה בתוך אקווריום. אנשים מדברים איתי ואני לא מצליחה לשמוע. אני צריכה לעשות פעולה כלשהי אבל לא מצליחה, הגוף מגושם ועייף. מנסה לראות משהו, לצמצם את העיניים, אבל לא מצליחה להתמקד.
 
והמחשבות… למה ככה? ולמה זה לא הסתדר? ומה הוא אמר? ומה היא אמרה? ומה יגידו? ומה אעשה? ואיך אמרתי? ואולי לא הייתי בסדר? אז אולי תתרכזי בנתינה? אז אני רצה, כי זה צריך וגם השני צריך משהו ואני רוצה לתת לכולם.
 
ודווקא את המחשבות אני שומעת טוב מאוד בתוך האקווריום.
 
מאמרים נוספים בנושא:
קטן  עליו
במקום  הכי נמוך
שאלות,  שאלות
 
"כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראין לו התרחקות. ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה ואין מניחין אותו כלל להיכנס לעבודת השם, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם, ועדיין הוא רחוק מאוד, ולא התחיל כלל לכנוס לשערי הקדושה. כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עוביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדשה, אין מניחין אותו" (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תורה מ"ח).
 
הכל סובב. הבלבולים, המחשבות, ההרהורים. והחושים כהים. כמעט ואי אפשר לראות ממטר. מה קורה?
 
אני בכלל בקומת המחשבה. מה עם קומת הרגש? מה אני מרגישה?
 
פחד. פחד. ילדה מפוחדת. מה יגידו. ולא יאהבו אותי. ואני כל כך רוצה שיעזרו לי. שייתנו תשומת לב. שיאהבו ויעריכו. וההשוואות כל כך מקטינות, כל כך מפחידות. איך היא כך והוא כך ואני לא? וכל מילה הכי קטנה שמישהו אומר לא במקום מבהילה. השם תציל אותי, חשבתי שנרפאתי מהמקום הזה. בא לי להרים ידיים ולעזוב הכל. איך נפלתי שוב?
 
"…וכל הנ"ל עבר על כל הצדיקים, כאשר שמענו מפיהם בפירוש, שנדמה להם, שהשם יתברך אין מסתכל ופונה אליהם כלל, מחמת שראו שזה זמן רב שהם מבקשים ויגעים ועושים ועובדים עבודת השם יתברך, ועדיין הם רחוקים מאוד מאוד, ואילו לא היו מחזקים עצמן מאוד לבלי להסתכל על זה, היו נשארים במקומם הראשון, ולא היו זוכים למה שזכו…"
 
אז זה עובר על כולם. אפילו על הצדיקים. זה מנחם. כך הם זכו למה שזכו. איזו הקלה.
 
"והכלל, אהובי אחי, חזק ואמץ מאוד, ואחוז עצמך בכל הכוחות להישאר קיים בעבודתך, ואל תחוש ואל תסתכל כלל על כל הנ"ל או כיוצא בזה. ואם אתה רחוק מאוד מאוד ממנו יתברך, ונדמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה כנגד זה תדע, שאיש כזה שהוא מגושם כל כך – כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך היא גדולה ויקרה מאוד מאוד, ואפילו נקודה קטנה מאוד, שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים…"
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
התורה של הנחש
בסוף נגיע?
חושך  זה ילד בלי חיבוק
והעיקר, לא לפחד כלל
 
אז להמשיך ולא להרפות. לא ליפול לייאוש או לעצבות. כי ייאוש זו הדרך הקלה. לנסות להחזיק מעמד גם אם נדמה שאנו פוגמים ורחוקים מהשם, כי כל תנועה קטנה מאוד בתוך גשמיות כזו גדולה שווה לריצה של אלפי פרסאות בעולמות עליונים! שמעתם?! אלפי פרסאות!!!
 
"…ועל זה ישמח מאוד ויחזק עצמו בשמחה תמיד, כי עצבות מזיק מאוד מאוד. ודע, שתיכף כשאדם רוצה לכנס בעבודתו יתברך, אזי תיכף היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות, חס ושלום, כי 'עצבות היא סטרא אחרא (זהר נח דף עא), והשם יתברך שונא אותה'".
 
רק על זה יש לשמוח. על התנועה הקטנה הזו. אפילו מחשבה אחת לכיוון הטוב היא גדולה. ככה, כי השם לא אוהב עצבות.
 
"…וברבות הימים והשנים תיכנס לבטח בעזרתו יתברך לתוך שערי הקדושה, כי השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתך מאוד. ודע, שכל התנועות וההעתקות, שאתה מנתק ונעתק בכל פעם איזה מעט מן הגשמיות לעבודתו יתברך, כולם מתקבצים ומתחברים ומתקשרים ובאים לעזרתך בעת הצורך, דהיינו כשיש, חס ושלום, איזה דוחק ועת צרה, חס ושלום. ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאוד, והכלל והעיקר – שלא יתפחד כלל".
 
בסוף נכנוס בשערי הקדושה. כל תנועה ותנועה שלנו לא הולכת לאיבוד, אדרבה, נקבצת ובאה לעזרתנו בעת הצורך. ואנחנו הולכים על גשר בין העולם הזה לעולם הבא והוא צר מאוד, ולמטה יש תהומות ומחשבות מפחידות שרצות בראשינו, אבל העיקר לא להתפחד כלל! לא לתת לניסיונות ולמחשבות להפחיד אותנו.
 
כי בסוף נקצור את הפירות.
 
"ודע, שיש אילן, שגדלים עליו עלים, שכל עלה צריך להיות גדל מאה שנים, והוא נמצא בפרדסים של השרים וקורין אותו בלשונם מאה שנים. ומסתמא, כשגדל מאה שנים בוודאי עובר עליו מה שעובר, ואחר כך בסוף המאה שנים הוא יורה בקול גדול כמו קני שריפה, שקורין אורמאטיע. והבן הנמשל היטב".