מרשם להצלחה

אחד הדברים שמטריד אותי מזה שנים, הוא ההפרדה בין הגוף לנשמה.
 
אנשים ששייכים לעולם הגוף אוכלים נבטים, משתתפים במרתונים שונים, ואת האקו-החברתי שינו מזמן. אנשים ששייכים לעולם הנשמה אוכלים לפעמים, וגם – אוכל לא בריא, ולא קונים לעצמם זוג נעלי ספורט טובות ואיכותיות.
 
ללא מעט אנשים נראה שאי אפשר להיות 'רציניים' בכל הקשור ליהדות, אם במקביל בן אדם רוצה לשחק להנאתו, למשל, משחק כדורסל פעם בשבוע עם חבר או שניים. או שאי אפשר להיות כנים ואמיתיים לגבי עבודת השם ולרצות לטייל בטבע (למרות שפעם גיליתי תוך כדי לימוד על ההתבודדות, התפילה  האישית של האדם, שאת הטיעון השני הרבה יותר קל לתרץ).
 
מאמרים נוספים בנושא:
אמרו לקפוץ, אז קפצתי
סאגת  המלח
לפני הכל, עצור!
 
אבל עכשיו, אני מגיעה יותר ויותר למסקנה שאחת התחבולות האהובות על היצר הרע היא – אותה שיטת הפרד ומשול.
 
כלומר, מצד אחד יש את האנשים שאיבדו כל פרופורציה ואמונה שאלוקים הוא זה שמנהיג ומנהל את העולם בו הם חיים, ויכולים לצאת מדעתם מהפחד שמא כוס המים שהם שותים ירעילו את הגוף שלהם. ומצד שני, יש אנשים שבאמת מאמינים שלתת סוכריות או ממתקים בלי חשבון לילדים, או מבוגרים שמעשנים בלי לעשות חשבון לבריאות שלהם – זה בדיוק לפי התוכנית שאלוקים מייעד לעם הנבחר שלו.
 
לכל צד יש הרבה מה ללמוד מהצד השני, וביחד הם יכולים להיות כוח עצום של אמת, והם באמת היו יכולים לשנות את העולם.
 
חז"ל מלמדים אותנו שכל אדם הוא עולם קטן, לעומת העולם הגדול, כך שיש לי את גרסת ה'הפרד ומשול' של עצמי איתה אני צריכה להתמודד בחיים שלי, כולל הרגלי אכילה.
 
בחודשים האחרונים גיליתי שהגוף והנשמה שלי חייבים לעבוד ביחד, להיות צוות מנצח, כדי שאצליח לעשות דברים על הצד הטוב ביותר בכל תחום, כולל הצמיחה הרוחנית ועבודת השם שלי – בדרך שבורא עולם סלל בשבילי. ולאורך הדרך למדתי כמה שיעורים מעניינים.
 
הראשון, דברים טבעיים הם הרבה יותר טובים (וזולים). עשו לעצמכם ניסוי קטן ותראו שהאוכל הטבעי שלא מכיל מונסודיום גלומט, מרגרינה, כל סוגי ה-Eלמיניהם, חומרים משמרים, וטונות של סוכר וקמח לבן – באמת מעניקים חיות ואנרגיות לגוף, והרבה פחות תגובות פיזיות שליליות – פצעונים, בעיות שונות בבריאות, במשקל וכדומה.
 
במקביל, למדתי שאם אני נכנסת להיסטריה מכל מה שאני אוכלת עד לנקודה בה אני מתחילה להאשים ולרדוף את עצמי, או את הבנות שלי שאכלו סוכריות, או מתחילה לדאוג שהחסה הלא אורגאנית שקניתי עומדת להרוג אותי – ללא ספק, איבדתי את הנקודה האמיתית בכל העסק הזה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
משברי  דיאטה
פרנואידים בלי סיבה
לא רק גוף בריא
הרמב"ם ממליץ
 
כל הדאגה הזו, המחשבות השליליות, לדון את עצמי לכף חובה, לכעוס ולרטון, להשתמש בצדקות האישית הזו – גורמים נזקים איומים לגוף שלי ולסביבה שלי, הרבה יותר ממה ששורת קוביות שוקולד היו עושות.
 
אם אני משתדלת ועושה כל מה שאני יכולה כדי לברך על האוכל, אני כבר מעלה את החלק הטוב שבו, עושה את הבירור שהתבקשתי לעשות, כל השאר כבר לא בעיה שלי.
 
דבר נוסף שלמדתי הוא, שאין דבר כזה מידה אחת (וואן סייז) לכלל האוכלוסייה כשזה מגיע לתזונה בריאה. אנחנו כלל אחד גדול, אבל כזה שמורכב מפרטים מיוחדים וייחודיים, וכמו שאלוקים ברא כל אחד מאיתנו כבריה שאין עוד אחת כמוה בעולם, כל שכן החלק האלוקי שנפח בכל אחד, הגוף שמאכלס את החלק הזה – את הנשמה, גם הוא מיוחד וייחודי ויש לו את הצרכים המיוחדים לו.
 
קחו את הגרעין של דיאטת המקרוביוטיקה – שיטת תזונה צמחונית מיוחדת, שגם אני ניסיתי אותה כדי לבנות יותר אנרגיות חיוביות לחיזוק הגוף. בשלושת החודשים הראשונים זה היה נפלא. ואז, שמתי לב לכך שבכל פעם שאני מוסיפה את הסויה או כששתיתי מרק לפי השיטה הזו לא הרגשתי טוב אחרי שסיימתי לאכול.
 
מה מתברר? שאני לא יכולה לסבול מוצרים ומאכלים שמכילים סויה.
 
אוכל טוב הוא משהו מאוד אינדיבידואלי והוא רחוק מאוד מלהיות האוכל שאומרים לך כל המומחים למיניהם לאכול, ונמנעים מהדברים שהם אומרים לך להימנע מהם. אלוקים תמיד בתמונה, משמע, שבמשוואת האוכל יש רשימת משתנים ומרכיבים גדולה שלא תמיד אנשים לוקחים בחשבון.
 
למה אנחנו כבר לא יכולים להרגיש מה טוב בשבילנו?
 
אחת הסיבות הגדולות היא שאנחנו מנתקים את הגוף מהנשמה. הנשמה אומרת לגוף שאלוקים נמצא בעולם, בכל מקום ובכל פרט בחיינו, ושקובייה-שתיים של שוקולד אחת לכמה זמן היא דבר נפלא, במיוחד אם מברכים על השוקולד מכל הלב ועם כל הכוונות שאנחנו יודעים. הגוף אומר לנשמה שאם הוא יכניס לתוכו שניצל תירס עם מונסודיום גלומט לארוחת ערב, אז הכל הלך וההתמוטטות כבר נראית באופק.
 
אני מזמינה אתכם, ביחד איתי, להתנתק מגישת ההפרד ומשול של הגוף מהנשמה, ולהתחיל לצמוח ברוחניות שלנו עם כל מה שיש לנו.
 
וזה באמת נשמע כמו המרשם האמיתי להצלחה.