סולם האהבה

כאשר אדם צעיר, אפילו ילד, הוא לא תמיד יכול להבין שההורים שלו פועלים מתוך אהבה, גם אם זה לא נראה לו ולא 'מתאים' לו. כשהם רוצים להגביל את היציאות עם חברים בשעות לילה מאוחרות והם אומרים לו 'לא' – הילד לא תמיד מרגיש את האהבה ברווח שבין המילים. הוא חושב שמדובר כאן במשמעת נוקשה, קשיחות מאוד לא רצויה, והרבה כוח.
 
והדבר נכון גם כאשר אנחנו מנסים להגביל את החשיפה שלהם לדברים הרעים והמאוד לא טובים והמאוד לא בריאים של העולם הזה, כמו אוכל ג'אנק, סרטים, אינטרנט ופייסבוק. המוח של הילד פשוט לא מפותח מספיק לעבד את התהליך שאומר, שכל מה שאנחנו עושים הוא רק מאהבה ולטובתם. זה שלב שהם לא מסוגלים להכיל ולתפוס בשכלם.
 
אותו דבר פועל גם ההיפך: כל הזמן שאנחנו שם, נלחמים ועושים הכל בשבילם, מסיעים אותם לכל מקום שהם צריכים, ערים בלילה כשהם כואבים או לא מצליחים להירדם, מבלים שעות במשחקים ביחד, מציירים איתם, דואגים להם, מעודדים אותם – גם אלה דברים שהילד לא מסוגל להבין כאהבה ישירה של ההורה אליו. עדיין.
 
אבל תנו לזה עוד כמה שנים, כמה עשורים (שניים לפחות), כשהם יתבגרו בעצמם, יתחתנו ויהיו להם ילדים משלהם, אז תראו איך הם מתחילים 'להריץ' את הסרט של הילדות שלהם בהתאם למה שהם חווים בהווה, כהורים בעצמם, וכל ה"טוב הנסתר" פתאום יופיע במלוא הדרו.
 
לפתע פתאום, הילד יבין את הערך האמיתי של אכפתיות ואהבה בכל הפעמים שאבא ישב איתו/איתה ללמוד, לדבר או להקשיב, באותה חצי שעה שהם רצו לשחק בחוץ עם חברים. אבל עכשיו? עכשיו הילד המתבגר יכול לגשת לשלב של האהבה הנסתרת, זו שהוא העדיף לראות אותה כחינוך נוקשה או כדבר מעצבן שממש לא בא לו טוב באותם ימים.
 
כך הוא הדבר לגבי כל הפעמים שאמא נשארה ערה עד לרגע שהייתה צריכה לאסוף אותם ממסיבת בר/בת מצווה, או לאפשר לחבר/ה לישון בבית, או כאשר 'זרמה' עם הילד והלכה איתו לאן שרצה, במקום לכותל או לקברי צדיקים בחול המועד. כי כל אלה הם אהבה עצומה ועמוקה של ההורה לילדו, אפילו אם מישהו לא ידע להעריך אותם באותם רגעים, אפילו אם זו תהיה הערכה שטחית גרידא.
 
אבל ברגע שהילדים גדלים ואלוקים שם אותם במצבים שונים עם ילדים משלהם, הם מתחילים להבין את האהבה העמוקה של ההורה אליהם כל פעם כשהדעות היו שונות, כשדברים נעשו לא כמו שהם רצו, או כשהם בחרו את המוסיקה שנשמע או מה נאכל לארוחת ערב, או מה נעשה בזמן הפנוי שלנו.
 
לפעמים, אני, כאמא, באמת נלחמת לא מעט להיות ההורה שהרב שלום ארוש מסביר ומציג בספרו המדהים – חינוך באהבה. כי לפעמים, אין לי את הסבלנות שאני צריכה, את התכונות הטובות שיהוו דוגמה אישית ומה שאוריש לדור הבא שלי, את הכלים, את הניסיון, את התוכנית של "להיות אמא טובה".
 
לפעמים, אני מרגישה שלא מעט ימים אני נכשלת במשימה של להראות לבנות שלי כמה אני אוהבת אותן. למשל, כשאני מתפרצת על הילדה בגלל מה שהיא לובשת, או כשאני 'יורה' לכיוון שלה מבטים בגלל חוסר הנימוס שלה בארוחה.
 
אני לא רוצה להיות אמא כזאת! אני רוצה להיות אמא שאוהבת את הילדים שלה בלי שום תנאי, שיכולה לקבל אותם כמו שהם, להעריך אותם ולהבין שהם יהלומים גם אם הם רחוקים עדיין מלהיות יהלום מלוטש.
 
כי, בעצם, מי יכול להעיד על עצמו שהוא יהלום מלוטש? מי יכול לומר שהוא 'מוצר מוגמר'? לא אני. ואני במרחק של 30 שנה מהבנות שלי!
 
לא מזמן החלטתי שאני לוקחת 'פסק זמן' מלחנך את הילדות שלי, וכל מה שאעשה הוא רק להתמקד בנקודות הטובות שלהן. שום נדנודים והערות על שום דבר, כולל שום דבר וכל מה שמעצבן ילדים – מתי אתן הולכות לישון? תסירי את הלק מהציפורניים ותפסיקי לדבר כבר בטלפון. שום כלום. כל מה שאעשה הוא רק לקבל את הילדות שלי כמו שהן ואראה רק את הטוב שבהן.
 
אחרי יומיים, הבת שלי ניגשה אלי ושאלה: "למה את כזו נחמדה אלי כל הזמן? מה את רוצה?"
 
"שום דבר" עניתי. אבל אני יודעת שזו לא האמת. כי מה שאני רוצה, יותר מכל דבר בעולם הוא – שהיא תדע כמה ההורים שלה ואלוקים אוהבים אותה ומעריכים אותה גם ולמרות שהיא לא 'מושלמת', גם ולמרות שאני שונאת חלק מהבגדים שהיא אוהבת ללבוש, וגם ולמרות שאני לא תמיד יכולה להבין למה היא חייבת לדבר עם חברה אחרי עשר בלילה.
 
זה באמת מה שאני רוצה. זו דרגה של אהבה שהבת שלי עדיין צעירה מכדי להכיל אותה. אבל אני יודעת שבנקודה מסוימת, כשהיא תגדל, היא תסתכל על הבלגאן שעשיתי, על כל הטעויות, על כל הדברים שאני לא עושה נכון, והיא תדע שמתחת לכל זה אני באמת, באמת באמת, רק מנסה לאהוב אותה, לאהוב מכל כולי.
 
ובינתיים, האווירה בבית השתנתה לחלוטין. הבית הרבה יותר מואר, שמח, והרבה פחות מצבי רוח ופרצופים. הבנות שלי צוחקות יותר ונראות הרבה יותר מלאות בתוכן.
 
טוב, הן לא נועלות נעליים כשהן יוצאות לגינה, אבל הן ממילא לא עשו את זה לפני כן גם כשביקשתי מהן. ההבדל הגדול הוא ששתיהן מדברות איתי יותר, הן הרבה יותר פתוחות אלי, וזו החוויה הכי מעשירה ומחכימה שהייתה לי בכל שנותיי כהורה.
 
הבת שלי אומרת לי מה היא באמת חושבת. היא מביעה את דעותיה בפתיחות, ואני מקבלת את זה ומאפשרת לה לדעת ולהרגיש שאני אוהבת אותה.
 
נפלא!
 
אולי זה לא נשמע כמו משהו גדול – עכשיו, אבל ככל שמטפסים על סולם האהבה, לשלבים גבוהים יותר, אני מניחה שהמקום בו אני נמצאת עכשיו הוא שלב גבוה מאוד שכל הורה מייחל להגיע אליו. ובעזרת השם, הוא יעזור לי להשיג שלבים נוספים בסולם המדהים הזה. לפחות, עד סוף השבוע.