עוד אלול הגיע

עוד אלול הגיע ואיתו אני מרגישה שכבר גדלתי מעט. כבר לא תינוקת יונקת שלא יודעת דבר וחצי דבר על העולם. בשנים האחרונות, תוך כדי הצעידה בדרך, כבר הספקתי לגדול קצת ואולי גם לדעת משהו על העולם הזה.
 
ודווקא העובדה הזו, של הידיעה, גורמת לי להרגיש קצת פחות נלהבת. כאילו הרוח במפרשים שלי נושבת קצת יותר חלש, ואני צריכה יותר כוח כדי להזיז את הסירה שלי קדימה בזרם ההתחדשות של סימן החודש – תשובה, תפילה וצדקה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
כמה קטן ככה גדול
הפרומו להתחלה הגדולה
מי המלך?
 
כמו ילדה בת שלוש שכבר יודעת לדבר ולשיר, שכבר נגמלה מהחיתול ויודעת לאכול לבד וגם להתלבש, אבל עדיין תלויה באימה כדי להכין לה אוכל ולצייר לה בית או בלון, לספר לה סיפור או ללמד אותה איך משחקים במשחק הלגו החדש. לאותה ילדה יש לה כבר ביטחון. היא כבר יודעת כמה דברים, לכן מרשה לעצמה לפעמים להתנהג בשאננות ובשחצנות. זה מחזיק בדיוק כמה רגעים עד שקורה לה משהו כואב, כמו כוויה מהסיר החם שאמא הזהירה אותה שוב ושוב לא לגעת בו. או אז היא נזכרת במקום שלה – שהיא בעצם רק ילדה קטנה, ומיד משננת לעצמה שכדאי לה להקשיב למה שאמא אומרת, כי בכל זאת, היא יודעת קצת יותר ממנה.
 
כך גם אני מרגישה בבוא אלול הזה כשהמלך  בשדה ולי יש דד-ליין וזמן קצוב למלא את הסל שלי במטבעות חינם. ובכל זאת, לפעמים אני נרדמת בשמירה כאילו ההזדמנות של המטבעות המחולקים מן השמים ימשיכו ליפול לעולמים ואין לי מה למהר בכלל.
 
את כל זה אני יודעת, ועדיין ממשיכה לפעול באותה תבנית כמו אותה ילדה שנכווית שוב ושוב מהסיר החם מבלי ללמוד מטעויות העבר ומאמא ששבה ומזהירה לשווא.
 
ואכן זו תבנית ידועה של רצוא ושוב. כי באמת, כל הדברים נעים בעולם ותכלית הירידה היא כדי לעלות.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הדרך  לסליחה
מחר הם לא יהיו פה
הזדמנות  לנצח
אנשי  אלול
 
אבל אם אני עוצרת לרגע, חשה, מתבוננת ומקשיבה לנפלאות ולפאר הבריאה, אם אני מרשה לעצמי להפסיק באמת את המחשבות להיות מודעת לעובדה שהקדוש-ברוך-הוא מחיה את העולם בכל רגע ורגע, ובכל שנייה ואלפית השנייה הוא נופח בנו ובכל דבר בעולמו חיים כדי שנוכל להמשיך להתקיים, ושברגע אחד על פי החלטתו, הוא יכול ח"ו גם פתאום להפסיק את הכל, ואז כמו בסרט מצויר הכל יתנקז לנקודה אחת ופשוט יעלם וזהו – רק אז אני מתאפסת ומגיעה למצב מאוזן. אני כבר לא מבולבלת או נרדמת בעמידה. אני איתנה ויציבה ברוחי ובתחושת ההודיה והקרבה למחיה את הכל, לטוב והמיטיב.
 
וברוח אלול ותחילת שנת הלימודים, ברוח ראש  השנה והימים  הנוראים המתקרבים, ברוח האתגר בהכרה שלנו כעם שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם, אנחנו נדחפים קדימה אפילו בעל כורחנו, כמו גלים בים, ברצוא ושוב, להתעורר ולהרגיש את החיבור למהות האמיתית ולזהות שלנו, שהיא, מה לעשות, בלתי נפרדת מאיתנו אפילו בפעמים בהן אנו מבקשים להתעלם ממנה.
 
היא שם, היא תמיד תהיה שם. וגם אם נתכחש אז אומות העולם תמיד יזכירו לנו שכדאי לנו לקחת אחריות על עצמנו ולממש את הפוטנציאל הטמון בנו.
 
לי יש תפילה אישית שלי לימים אלה, לשנה הבאה עלינו לטובה ולעדי עד:
 
לגלות, לקלף, להסיר.
לחבר, להתחבר לדעת,
מה זה רע
מה זה טוב
לדעת, לדעת באמת.
ולא לפחד, לא לפחד, לא לפחד בכלל.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com