עולם של אהבה

אהבה. געגועים. רחמים שלא נגמרים. טוב ללא שום סוף. המיית עולמים.

לזה אנחנו רעבים, לזה אנחנו צמאים, זה כל מה שאנחנו מחפשים.

כנבראים: להיות אהובים, מרוחמים. וכדומים לבורא: לאהוב ולרחם.

כך יצאה הבריאה למסעה וכך הכל מתקיים.

זו הרוח הפנימית המניעה את הכל: העולם נברא מתוך האהבה והרחמנות האלוקית, ואותו רצון הטבה אדיר ממלא את כל העולם בכל רגע. "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית…"

העולם מטבעו הראשוני, שואף לאהבה. אך זו תלויה על חוט השדרה. כאשר היא נמצאת במקומה הנכון – העולם הופך להיות גן עדן: בריאה המתרפקת בחיק אהבה אלוקית אינסופית. "היש אהבה כאהבת הממציא כל האהבות והנאהבים של כל העולמות"? (רבי נחמן מברסלב).

כאשר ממירים את האהבה המקורית בתאוות חומרניות – הופכים החיים לגיהינום: פיתויים המתנפצים אל סלע אכזר, כאילו ביקשנו לנגוס דבש ומצאנו לענה, כאילו מכרנו את נפשנו, את תשוקתנו הפנימית ביותר, את דם התמצית שלנו, לשטן. זה בדיוק מה שקרה באחרית הימים. האנושות נסחפה בזרם הכביר של הפיתויים – וקרסה.

איך קרה הדבר?

"אילו היינו יודעים גודל האהבה שאוהב אותנו הקב"ה, היינו להוטים אחריו כאריות…" (זוהר, פרשת שמות).

"אילו היינו יודעים"… אבל אנחנו לא יודעים.
 

הפיתויים מתנפצים אל סלע אכזר, כאילו ביקשנו לנגוס דבש ומצאנו לענה…
 

למה אנחנו רחוקים מהבורא? למה אנחנו ממירים את אהבתו, אהבת נצח, באהבות אחרות, ברות חלוף ומאכזבות? כי אנחנו לא מאמינים שהוא באמת אוהב.

"אהבתי אתכם אמר השם, ואמרתם במה אהבתנו"? (מלאכי, א).

אנחנו מלאים טענות וקושיות. אם נעניק את זכות הדיבור למעמקי הלב, תבליח משם זעקה איומה: הלב אינו מסוגל לעכל את חוסר הרחמנות שהוא פוגש בבריאה.

למה כל פרח נובל? למה כל חי גווע? למה יש בכלל כאב בעולם? למה החיים שלנו רוויים בכל כך הרבה סבל ויגון?

אדם שלא מזהה את הבורא כמקור כל האהבה והרחמנות, עוזב אותו ואת מצוותיו, ופונה לחפש אהבה בנהנתנות ובחיי חומר. שם, נדמה לו, הוא אהוב ואוהב, מרוחם ומרחם… הוי אומר: ה"קושיות שאין עליהן תשובה" – קושיות על חוסר רחמנות לכאורה בחוקי הבריאה שנותרות ללא מענה, הן אלו שהובילו את האנושות ל"עבירות שאין עליהן תשובה" – עבירות הקשורות לפגם הברית ואהבות פסולות מהן כמעט לא ניתן להשתחרר.

אך גם ההיפך הוא לא פחות נכון: אדם שחיבל במו ידיו בטוהר חשיבתו ובטוהר רגשותיו, חוסם בפניו את הגישה למערכת מודעות גבוהה יותר בה הכל מובן. אדם שהשחית עד היסוד את המושג אהבה, אינו מסוגל לחוות אהבת א-ל טהורה, ומעדיף להאשים את הבורא במקום להתמודד עם חולשותיו.

הסתבכנו במעגל אימים. איך יוצאים מהבוץ הזה?

דבר אחד ברור: לו היו כל באי עולם משוכנעים עד עומק הנשמה שהאלוקים הוא האוהב והרחמן האמיתי, ושאר האהבות אינן אלא תחפושת עלובה לאכזריות, לאנוכיות, לרקב עצמות ולכיליון גוף ונפש – היו דוחים בשתי ידיים את החומרניות והבהמיות, ומתרפקים, בגעגועים בוערים, על מקור האהבה הבלתי אכזב, האלוקי, הנצחי. "צמאה לך נפשי… כמה לך בשרי… כלה שארי ולבבי.." העולם כולו היה מתמלא בגלי גלים של רחמנות אינסופית ועונג נצחי שאין דומה לו.

כיצד חושפים את המציאות כפי שהיא? מהי אמנם ה"תשובה" לכל השאלות ומכל העבירות?

השאלות על הנהגת האלוקים בבריאה נובעות מ"החלל הפנוי", כפי שמוסבר בספרי הקבלה: לפני בריאת העולם הכין הבורא מרחב מסוים אותו פינה כביכול מנוכחותו האינסופית כדי לאפשר בתוכו קיום עולם בעל גבולות. לא מדובר כאן במרחב מקומי אלא במרחב תודעתי. כלומר, נוכחות אלוקית גלויה בתודעה – לא "משאירה מקום" לשום דבר אחר. כדי לברוא עולם יש צורך בתהום אדיר של אי הבנה שיפריד בין המודעות האלוקית לבריאה. רק הפרדה זו יוצרת מרחב קיום בתוכו יכול העולם להבראות.

האלוקות – מלאה אהבה ורחמנות. חלל פנוי מנוכחות אלוקית, פירושו: חלל פנוי מרחמנות אינסופית מורגשת וגלויה. וכך, מאותו חלל הכרחי מתוכו פינה הבורא את הבנת רחמנותו – נובעות כל אותן הקושיות על חוסר רחמנות בבריאה…

אלא שלאמתו של דבר, החלל אינו ריק כלל מנוכחות הבורא ומרחמנותו האינסופית – "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה'"! (ירמיהו כג). "חסדי ה' לא תמו, לא כלו רחמיו" (איכה, ג). אדרבה, החלל עצמו הוא המאפשר היחיד לביטוי אהבתו ורחמנותו של הבורא, ואם כן: אין שום רוע ואכזריות בעולם כלל!

חידה מופלאה זו תיפתר רק בעתיד. רק אז נבין כיצד יתכן חלל שהוא גם מלא וגם ריק. אבל בינתיים, איך נלמד להכיר את הבורא כאוהב ורחמן אינסופי שאין אהבה כאהבתו ואין גבול לרחמנותו, למרות כל הרוע והאכזריות הטבועים בבריאה?

"דע, שעל ידי הניגון של הצדיק הגדול, הוא מוציא את כל הנשמות מן הקושיות האלו המשתלשלות מהחלל הפנוי. כי דע, שכל חכמה וכל אמונה, לפי מעלתה ומדרגתה, כן יש לה זמר וניגון מיוחד. והצדיק שזוכה להיכלל באור האין סוף שמקיף את החלל הפנוי, זוכה לניגון העליון שממנו נמשכים כל הניגונים של כל החכמות וכל האמונות. ועל כן, על ידי ניגונו, נתבטלים כל החכמות והאפיקורסות, ונכללים כולם בתוך הניגון הזה שהוא למעלה מן הכל"! (ליקוטי מוהר"ן ס"ד).

התשובה היא כל כך עמוקה וכל כך פנימית ששום מילה ושום היגיון לא יכולים לבטא אותה.

רק הניגון!

ישנו ניגון אחד, עליון שבעליונים, עמוק שבעמוקים, ניגון שהוא המקור הראשוני של הכל, ניגון שלצליליו נבראו שמים וארץ, ניגון שהוא הפנימיות הפנימית ביותר של כל יצור ויצור ושל כל היצירה כולה: ניגון האהבה האינסופית של הבורא לברואים ושל הברואים לבורא. הניגון שמתנגן מעל החלל ומספר שהחלל כלל אינו חלל…

בכל סוג של גשמיות ובכל סוג של רוחניות, בעולם הזה ובכל העולמות העליונים, עלי אדמות ובמרומי רקיעים – אין תענוג שישווה לו.

"… בלילה שמעו קול החיות שכולם שואגים והומים בקולות משונים, ובתחילה נזדעזעו מאוד ולא הטו אוזנם אל הקול מחמת הפחד. אחר כך הטו אוזנם, ושמעו שהוא קול זמרה ונגינה נפלא מאוד מאוד, שהוא תענוג נפלא ועצום מאוד לשמוע זאת, שכל התענוגים של כל העולם כולם כאין, ואינם נחשבים, ובטלים לגמרי, נגד התענוג הזה של הנגינה הזאת" (סיפורי מעשיות, מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו מאת רבי נחמן מברסלב).

דווקא התווים היורדים… הכואבים… השאגות המפחידות… דווקא הם הולידו את הניגון העמוק והמתוק והמענג ביותר. כאשר נשמע את אותו ניגון, תיפתר חידת הבריאה מאליה, ואף איוב, עם כל ייסוריו וקושיותיו יחייך בפה מלא ובהזדהות מושלמת. פתאום נבין כיצד הכל היה כדאי ומשתלם! וכאשר נלגום מים האהבה המקורי הזה ונרגיש לראשונה תענוג מהו, או-אז תיקרע המסכה מעל פרצופה של התאווה וכולנו נבחין בגועל-נפש שבאהבות החומר מול העונג האינסופי שבאהבה האלוקית. כך פותר הניגון את כל ה"קושיות שאין עליהן תשובה", וכך הוא משחרר את כל אלו שנכלאו ב"עבירות שאין עליהן תשובה".

בדור האחרון, העולם התמוטט מוסרית ותודעתית עד היסוד, הגענו לסוף הדרך… הגיע הזמן להתגלות המנגן הנפלא שינגן לנו את אותו שיר חדש.

רבי נחמן, בסיפור האחרון מתוך סיפורי המעשיות המפורסם שלו – "מעשה משבעה קבצנים", מספר על בת מלך שנחטפה בידי מלך אכזר וברחה ממנו. המלך רדף אחריה, והיא, במצוקתה, ברחה לתוך "המבצר שעשוי כולו ממים… כשראה המלך כך, ציווה לירות אליה ואם תמות – תמות. והיו יורים אליה, והגיעו אליה כל העשרה מיני חיצים שמשוחים בעשרה מיני סמים, והיא עברה ונכנסה לתוך כל העשרה חומות של המבצר של מים, עד שבאה לפנים, ונפלה שם מעולפת…" את הסיפור חתם רבי נחמן כשהוא מצביע על עצמו: "ואני רופא אותה"!

"כי אני יכול להיכנס לתוך כל העשרה חומות של מים! ואני יכול למשוך ולהוציא מבת המלכה כל העשרה מיני חיצים! ואני יודע כל העשרה מיני דפיקין! ואני יכול לרפאות אותה על ידי כל העשרה מיני נגינה! על כן אני רופא אותה!"

"המבצר של מים" זהו "החלל הפנוי": הוא מבצר, הוא בעל מידות וגבולות, ולמרות הכל: כולו מים… הוא מים, הוא מלא אלוקות, מלא אהבה, ולמרות הכל: הוא מבצר… בקץ הזמנים, צללנו לתוך כל המבוכות הנובעות מהחלל הפנוי וספגנו את כל חיצי האהבות הפסולות והרחמנות המדומה. אולם הבורא האוהב, זה המגלגל הכל בכדי להביא לתיקונו של העולם, לא נטש אותנו: אל תוך קריסה כלל עולמית של אנושות המבוססת בתהום של כפירה ומורעלת בכל סמי הגועל, שלח לנו הבורא איש כלבבו: רבי נחמן מברסלב, שבהתמסרותו המוחלטת לבורא העפיל לאותו ניגון עליון המתנגן במרומי האינסוף, וגם זכה לגלות את עשרת המזמורים המכילים בתוכם את אותו ניגון עליון: הוא הניגון המרפא את בת המלך! על עניין זה אמר רבי נחמן:

"כמה וכמה צדיקים גדולים רצו לעמוד על עניין זה של התיקון הכללי על ידי עשרה מיני הנגינה, ולא יכלו, ולי עזר השם יתברך שזכיתי לעמוד על זה בשלמות. ועניין תיקון זה על ידי אמירת העשרה מזמורי תהלים הוא דבר חדש לגמרי, חידוש נפלא, לא נודע זאת מיום בריאת העולם"! (שיחות הר"ן, קמ"א).

רבי נחמן קרא לעשרה מזמורים אלו "תיקון הכללי", כלומר: זהו השיר החדש, שהוא המקור והשורש של כל העולמות. דרכו הכל מיתקן. הכל, מראש ועד סוף, נולד מחדש. כאשר אנו אומרים עשרה מזמורי תהלים אלו, אנו בעצם "מטים אוזן" לתענוג שאין למעלה ממנו. כך, יכול כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, לממש את השאיפה הנשגבת ביותר: גילוי ים האהבה העליון. היטהרות אמיתית. דבקות מחודשת באינסוף. ולכן "אשרי מי שיזכה לומר עשרה מזמורים אלו בכל יום"! זהו האדם שיזכה להתחבר לנקודה העמוקה ביותר, לשיר השירים. זהו האדם שייגע בתיקון כל העולמות, אשרי לו.

* * *

את המילים המקסימות האלה מצאתי כמבוא נפלא בתיקון הכללי אותו קראתי (מאת מכון "לב חדש"). אחרי שקראתי את זה, מושג האהבה התחדד אצלי ורק השם יודע פי כמה. הסתכלתי סביבי וראיתי את האהבה שמדובר בה לאורך כל המאמר הזה. ראיתי את האהבה של השם אלי, אל כולנו. פתאום נזכרתי בכל הפעמים בהן חשבתי שהבורא לא אוהב אותי. קראתי שוב, משם עברתי לתיקון הכללי, והבנתי.

כן, הבורא אוהב אותי, אותך, אותו, אותה בעצם, את כולם. אז מה הבעיה? הסתבר לי שאנחנו לא יודעים, לא מבינים, ואולי גם לא מאמינים בזה. "אהבתי אתכם אמר ה'" – אבא שבשמים אוהב אותנו! השם מקיף אותנו באהבה. צריך רק להתבונן, להעמיק את המבט ולראות את זה. כן, זה בהחלט עולם של אהבה, עולם שנברא מתוך אהבה עצומה של הבורא אלינו.