עץ הבמבוק

שנים של השקיה, טיפוח ודישון,
וכלום. שום סימן של חיים, אפילו לא
עלה אחד שיעלה חיוך קטן על הפנים.
זה הסיפור של עץ הבמבוק אי שם
בסין הרחוקה. יום אחד זה קרה.
 
 
לא מזמן מישהו סיפר לי סיפור על עץ במבוק בן שלוש שנים, אי שם בסין הרחוקה. העץ הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, באותם ימים, נראה כמו משהו מת. לא מגיב, לא פורח, שום דבר. ושלא תטעו, השקו אותו, דישנו אותו, טיפחו אותו, אבל שום דבר. אפילו לא עלה אחד לתרופה שיעלה חיוך אחד על הפנים אחרי כל ההשקעה. אם לא הייתם מבינים שמטפלים כאן בעץ במבוק סיני בן שלוש שנים הייתם פשוט מוותרים, מרימים ידיים, ואולי גם הופכים אותו לאיזו ערימת זבל אורגאנית.
 
אבל מי שכן יודע מה קורה עם עץ כזה בשלוש השנים הראשונות שלו, למרות שהוא לא מקבל שום תמורה על כל ההשקעה והטיפוח, לפתע פתאום, זה קורה. אחרי שלוש שנים פתאום הוא חזה באחד המראות המרהיבים שישנם – בן-לילה הוא זינק לשמים, צמח ופרח והפך לעץ מדהים ביופיו. כל סיני יודע את זה.
 
נזכרתי בסיפור על עץ הבמבוק ותהיתי בתובנות שיש בו תוך כדי שפרמתי את המכפלות בחצאיות של הבנות שלי. תודה לא-ל, גם הן בן-לילה 'זינקו לשמים', גבהו וצמחו ונהיו ילדות גדולות. ואם שאלתם למה לפרום את המכפלת ולא לקנות חצאיות חדשות, אז אני בטח לא מגלה לכם את אמריקה, והרבה אנשים חווים את זה בימינו – חשבון בנק לוחץ…
 
בכל אופן, גם כשאני הולכת איתן לקנות בגדים – וכן, אני מתפללת הרבה מאוד לפני שאנחנו יוצאות שאלוקים יעזור לנו למצוא את מה שאני, הן והוא יאהבו – לעיתים נדירות אני חוזרת עם בגדים שבאמת משמחים אותי. בדרך כלל זה 'בסדר', בגבול של מה שאני מוכנה לקבל.
 
הבנות שלי ילדות טובות, נפלאות, מדהימות. נשמות יקרות וטהורות, באמת. אבל בסביבה החברתית שלהן, כמו בכל מקום, יש גם את ה'כמה תפוחים המקולקלים' שיכולים לקלקל את כל הארגז, חלילה, ולגרום לבנות אחרות להיחלש, גם בצניעות, דבר שלא פעם החליש את כל ההשקעה והמאמצים שלי בנושא הזה.
 
בעיקר, יש ילדה אחת שלא מרפה מהבנות שלי ומכנה אותן בשם 'דוסיות', מילה איומה ולא נעימה בעיקר לילדים שמוצאים עצמם מקוטלגים בקטגוריית 'דוסים' בגלל המראה החיצוני שלהם. בכל פעם שהבנות לובשות חצאית קצת יותר ארוכה מאלה שהבנות לובשות, ובפרט אותה ילדה, הן מוצאות את עצמן בחזית כואבת ורגישה. אני כבר לא סופרת את הפעמים בהן הן יצאו החוצה וחזרו אחרי שתי דקות כדי להחליף לבגד הרבה פחות יפה, רק בגלל שאותם 'תפוחים מקולקלים' היו חייבים 'להחמיא' בדרכם המעוותת.
 
וזה מעצבן, וגם הכל מהשם, לכן בכל פעם שזה קורה אני רצה אליו ומדברת איתו.
 
"אלוקים, בבקשה עזור לי ולמשפחתי ללבוש בגדים צנועים. בבקשה עזור לבנות שלי, הילדות שלך, לרצות ללבוש חצאיות צנועות. בבקשה עזור לי למצוא את החנויות עם הבגדים הראויים והיפים שהן יאהבו וישמחו בהם. בבקשה עזור להם שיהיו להן חברות טובות. בבקשה 'תעשה' של'תפוחים המקולקלים' יתפרו את הפה אחת ולתמיד…"
 
טוב, את השורה האחרונה המצאתי עכשיו.
 
אבל הנקודה היא שאני מתפללת על כל עניין הבגדים במשך שנים, כמה עלים אומנם צמחו וצצו וזינקו לשמים, אבל באופן כללי? לא קרו הרבה דברים משמעותיים.
 
אני חייבת להודות, כי עד ששמעתי את הסיפור על עץ הבמבוק בן השלוש כבר הגעתי לגבול הייאוש, כמעט שהרמתי ידיים מכל העניין הזה. אחרי הכל, צניעות היא המצווה הכי חשובה של האישה, ובאמת באמת ניסיתי ועשיתי כל מה שאני יכולה כדי לעודד ולחזק את הבנות בעניין הזה, בלי שום תכסיסים שטיקים וטריקים, בלי להפעיל כוח, בלי איומים של 'אם לא תלבשי, אז…' ממש לא. הטכניקה הייתה להצית בהן את ההתלהבות, וכזו שתהיה לטווח הארוך.
 
ואני יודעת גם יודעת שנאה דורש נאה מקיים, אז זו הסיבה שבחמש שנים האחרונות קיבלתי על עצמי לגרוב גרביים ולא משנה אם בחוץ שולט הקיץ, השיער שלי מכוסה 24/7, שיניתי את מלתחת החצאיות – מקצרות לארוכות, פלוס כמה פעולות חשובות בתחום של בין אדם לחברו. ועדיין, אני מוצאת את עצמי לא פעם בקונפליקטים וויכוחים סוערים (רק עם עצמי) של מה לעשות והאם זה כדאי. למשל, לא מזמן החלטתי ששיער ארוך מתחת לכיסוי הראש הוא דבר מעיק, אבל רק אחרי שגזרתי אותו הבנתי את הטעות שעשיתי כי לא כולו נכנס מתחת לכיסוי הראש, פה ושם מבצבצות להן קווצות שיער סוררות שיוצאות מתחת למטפחת.
 
אז מה שאני רוצה לדעת זה,  למה אלוקים עושה את המצווה הזאת קשה אם היא כל כך חשובה? למה, אחרי כל התפילות והמאמצים וכל הדברים שקניתי לבנות עדיין (כנראה) אין להן משהו נפלא ללבוש?
 
אני לא יודעת מהי התשובה. זה יכול להיות רק 'סבלנות, רבקה'. ילדים, כמו עצי במבוק נדירים, צריכים הרבה השקעה. כל טיפת מים חשובה, כל דישון מועיל ומזין את העץ, וכנראה שזה גם מצריך כמה שנים של 'משהו שצריך לקרות בפנים' עד שהוא יתחיל לנבוט. כשאני חושבת על מה שאני לבשתי בגילן אני מתכווצת במקומי. דברים תמיד יכולים להיות יותר גרועים. הרבה יותר גרועים.
 
אבל אני לא מצליחה להפסיק לחלום על היום בו אלך איתן לקניות והן יתאהבו בכל החצאיות היפות-האופניות-והארוכות שנמצא. אז אצטרך לשנות את התפילה מ'תעשה שהן ירצו להיות צנועות' ל'תן לי את המיליון כדי לשלם על זה'.