שאלה של חיים ומוות

 

 

סמל אלן וולף היה בסיומה של משמרת שגרתית בעמדת תצפית של חיל הים, בבסיס על חוף האוקיינוס השקט, בסן-דייגו. הוא ניסה להפיג את השעמום בתצפית באזרחים שהיו עסוקים בשחייה בקרבת החוף.

 

מיקומו הגבוה של בסיס חיל הים האמריקני, בו שירת, אפשר תצפית מעולה על רצועת החוף שלמרגלותיו. ואלן ניסה לעקוב באמצעות משקפת רבת עוצמה אחר שני השוחים. לפתע, הבחין בגוף השחור דמוי טורפדו אשר קרב אל השניים במהירות…

 

מבעד לעדשת המשקפת ראה כיצד אחד הצעירים מסתובב אחורה ומגלה ממולו את ראשו, המתרומם מעל המים, של כריש אימתני.

 

צרחותיו של השחיין נבלעו אמנם בשאון הגלים, אבל המים ההולכים ומאדימים סביבותיו העידו כאלף עדים על כך שהכריש אכן תקף אותו.

 

ידו של אלן נשלחה אוטומטית אל הטלפון שבעמדת התצפית.

 

כשהוא לא מרפה מאחיזתו במשקפת, החריש בשאגותיו את אזנו של קצין המבצעים: "התקפת כרישים בחוף! לשלוח מיד חובש! יש פצוע אחד בינתיים!"

 

משגילה השחיין השני שחברו הותקף, עשה את דבר הבלתי צפוי. במקום לברוח, התקרב אליו בתנועות שחייה מהירות, ולמול עיניו המבועתות של אלן, הרכיב את הפצוע על כתפו וגרר אותו לכיוון החוף.

 

למרבה הפלא, צלל הכריש התוקף ונעלם.

 

באפיסת כוחות הגיע המציל הפלאי אל החוף, השכיב את הפצוע על החול, התמוטט בעצמו והתעלף, כאשר ברקע נשמעות יללות האמבולנסים הקרבים ובאים.

 

נשיכת הכריש כמעט וניתקה את הזרוע ממקומה, והפצוע איבד דם רב, כוחות ההצלה עמלו במקום במשך שעתיים בניסיון להציל את חייו, אולם לשווא.

 

לצוות הרפואי לא נותר אלא להודיע לסקרנים, לעיתונאים ולצוותי הרדיו, שעטו על המקום, שאובדן הדם היה קריטי מדי עבורו.

 

בתחקיר שנעשה לאחר האירוע התברר,  על פי עדותו של סמל חיל הים, אלן וולף, וכן לפי סימני הנשיכה בגופה, שהכריש התוקף היה מסוג קרכנדון ענק, שאורכו הממוצע כשבעה מטרים. על פי נתונים אלו, לא היה שום סיכוי להינצל ממפלצת שכזו.

 

מספר חודשים לאחר מכן, באוקטובר 1966, הוזמן אלן לבית הלבן לצפות בטקס שבו הוענקה מדליה לאדגר קולין, על ידי הנשיא הנערץ של ארה"ב דאז, ג’ון פ. קנדי. היה זה אות הגבורה הגבוה ביותר הניתן לאזרח, אשר הוענק לאדגר קולין דנן, על מעשה הגבורה שביצע בנסותו להציל את חברו מתוך שיני הכריש. סמל הצי, אלן, הוזמן כעד ראיה יחידי למעשה מופלא זה.

 

בעקבות הטקס, נחשף אלן למדיה התקשורתית. הוא רואיין על ידי מספר עיתונים, והמדיה שבתה את ליבו.

 

אין פלא, אפוא, שעם שחרורו משירות חיל הים, אלן מצא את עצמו חובש את ספסלי אוניברסיטת פיטסבורג, בפקולטה לתקשורת במגמת עיתונאות.

 

אחת העבודות הראשונות שנתבקש אלן להגיש, במסגרת קורס להיסטוריה של העיתונות, היתה על אירועים שהסעירו את העיתונות בשלהי המאה ה-19. אלן נבר בספריות במגמה לגלות מידע על התרחשות כשזו.

 

עינו צדה מאמר שסיקר תאונת רכבת טרגית. נהג קטר בשם ד. סקוט, הוביל רכבת נוסעים בערבות אריזונה, תוך כדי חציית גשר מעל ערוץ נהר יבש. בשעה שהרכבת היתה במרכזו, התחיל גשר העץ לגלות סימנים של חולשה. הגשר רעד כולו, השמיע קולות ריסוק והיתה תחושה ודאית שהוא עומד לקרוס עקב העומס הרב. נהג הקטר עשה הערכת מצב מהירה. היה ברור לו שאם ימשיך לנסוע, הסיכוי שהגשר ישרוד, קלוש ביותר.

 

ההכרעה היתה קשה עבורו, אבל מהירה.

 

הוא משך בידית ששחררה בכך את ארבעת הקרונות מהחיבור לקטר, או אז משך בכל כוחו את מיצערת הקיטור, והקטר פרץ קדימה במלוא כוחו, גומא במהירות מרבית את כברת הדרך שעדיין נותרה עד לחציית הגשר. משאך הרגיש סקוט את הקרקע המוצקה תחת גלגלי הקטר, קרס הגשר בקול רעש גדול לתוך ערוץ בעומק 4 מטר. ארבעת הקרונות שצנחו יחד עם 80 נוסעיהם לנקיק, התרסקו ועלו בלהבות, שלא הותירו שריד ופליט מנוסעי הקרונות.

 

הנושא ריתק את אלן, והוא חיפש כל שביב של מידע על המקרה הטרגי הזה. הוא גילה, שרוב עיתוני התקופה נתנו כיסוי מלא לאירוע, תוך כדי השמעת דברי ביקורת קשה על תפקודו של נהג הקטר.

 

האיש היחידי שניצל, נהג הקטר, ד. סקוט, לא נמלט מחיצי הביקורת הקשה והנוקבת של העיתונות, הוא כונה בשם בוגד, פחדן, שפל, רב חובל שנטל את ספינתו. נעשה לו לינץ’ ציבורי, ואיש לא מצא לנכון להגן עליו. לבסוף, מצא את עצמו מסולק בבושת פנים משירות הרכבות.

 

אלן הבחין שכל אימת שעסק בחומר על תאונת הרכבת, הציפו את מוחו המראות של תקיפת הכריש שחווה בהיותו בצי. ככל שבחן את שני האירועים הללו, שהתרחשו בריחוק של 60 שנה, בלטה הניגודיות החריפה ביניהם.

 

לכאורה, מצד אחד, גבורה עילאית של אדגר קולין, הצעיר שניסה בחירוף נפש להציל את חברו ממלתעותיו של כריש אימתני, ומנגד – מעשהו של נהג הקטר ד. סקוט, שמילט את עצמו תוך כדי הפקרת נוסעי הרכבת, אולם אלן הרגיש שהדברים אינם "שחור לבן".

 

הוא ניסה לבחון בינו לבין עצמו את שני המקרים בהשקפה שכלתנית טהורה, ומבלי לערב את מימד הרגש, ולמרבה הפלא הגיע לתוצאות מעניינות.

 

הוא העלה את הגיגיו על הכתב, וכך נולדה הכתבה הראשונה בחייו. בכתבה זו הציג את שני המקרים המנוגדים כל כך, ואת שרשרת התגובות של הציבור והתקשורת.

 

בהמשך, הציג את התיזה שלו שמציבה את החיים כערך עליון, ולפי זה דווקא צדק נהג הקטר, אשר העמיד את חייו בראש הסולם, העדיף למלט את נפשו, ולא למות "מוות גיבורים" יחד עם נוסעיו, תוך כדי הסתפקות בצל זעיר של סיכוי להציל את עצמו והנוסעים.

 

מנגד, ביקר בחריפות את הנהגתו של השחיין אדגר קולין, שהפקיר את הערך היקר ביותר – החיים, בסכנו אותם בעבור סיכוי בלתי רציונאלי, להציל את נפש חברו משיני הכריש הנוראי.

 

בסיום, הוא עורר את הקוראים להתמודד ולהגיב על השאלות האתיות שהציג במאמר.

 

עוד באותו היום שלח את הכתבה לבטאון הסטודנטים.

 

שלושה שבועות לאחר מכן הוא חווה את טעם ההצלחה, כאשר חבר הביא לו בצהלה את גליון העיתון, ובין דפיו גילה לראשונה את שמו מתנוסס לתפארה.

 

בקרב עמיתיו הסטודנטים עוררה הכתבה תגובות מעורבות, החל מהתנגדות נמרצת, וכלה בתמיכה נלהבת. לכן, לא הופתע אלן, כאשר פנה אליו עורך העיתון, ומסר לו, שלאור התגובות שהתקבלו במערכת, בהן מגוון דעות מן הקצה אל הקצה, הוא מזמין אותו לסקור את המכתבים שהגיעו, ולהגיב מעל דפי העיתון.

 

אלן הביא במאמרו מדגם מהתגובות שנתקבלו במערכת, והוכיח שהן מתחלקות לאורך כל הסקאלה כאשר קצה אחד מאופיין בהתקפה נמרצת על שיטתו, ובשני הסכמה לכל טענותיו.

 

או אז סיים את המאמר, תוך שהוא מניח את השאלה לפתחם של הקוראים:

 

על פי מגוון התשובות שקיבלתי, מתברר שהדעות חלוקות בקיצוניות בשאלות מוסריות ומהותיות כגון אלה. מתברר, שבעצם אין לנו דרך לקבוע מה נכון או לא נכון. אולי באמת אין בידינו הכלים להתמודד עם שאלות מורכבות, ולקבוע מהו סולם הערכים הנכון? הצגתי את שאלתי לפרופסור גרנט, מהחוג לפילוסופיה, והוא הפנה אותי למקור העתיק ביותר למוסר ומחשבה, היצירה המונומנטאלית של כל הדורות – ספר התנ"ך. "שם תמצא תשובה", אמר ולא יסף.

 

ואתם הקוראים, שפטו בעצמכם!

 

 

(מתוך "עת לחשוב", גליון מס’ 67)