שביל הביניים שלי

אין הרבה מה לומר על שביל הביניים.
בנקודת דרך זו אין אירועים נוצצים או
הרפתקאות סוערות. מה כן? מה שהכי
חשוב לכל אדם שלא רוצה להיות אומלל.
 
 
העיר הראשונה בה גרנו (להלן "מקום 1") אחרי שעלינו לארץ ישראל לפני שש שנים, הייתה עיר כל כך יפה, מלאה בעצים, פארקים נחמדים והמון שטחים ומקומות ציבוריים מטופחים ומסודרים. לכל מקום שהפנית מבט, נתקלת בשלטים גדולים שמזכירים לך שאתה גר בעיר העתיד, עיר בה הכל מתוכנן, עיר עם נוחות ציבורית מדהימה, דרכים גדולות ורחבות, מרכזי קניות שופעים, עיר שיש בה שלושה בתי כנסת שמשרתים למעלה מ-70,000 תושבים…
 
עזבנו את העיר המקסימה הזו לפני כארבע שנים וחיפשנו מקום שיש בו יותר 'חיים רוחניים'. אח… איזה מקום מצאתי. המקום הבא (להלן "מקום 2") היה ניגוד כמעט מוחלט של מקום 1. עברנו לגור במקום שמוגדר מחוץ ל"קו הירוק", אזור מלא דתיים, היו שם חמישה בתי כנסת ל-3,000 תושבים. "ישראל האותנטית", כך הרגשתי במקום 2 שהיה מלא באנשים ששירתו בצבא, חיים בקרוואנים ומתעניינים בפוליטיקה הישראלית.
 
שלוש שנים גרתי במקום 2, שלוש השנים הכי אינטנסיביות בחיי.
 
אני לא יכולה לומר שהן היו השנים הכי מאושרות בחיי, כי הן לא היו. את רוב הזמן ביליתי בהרגשת בדידות נוראה. את רוב הזמן שלי שם ביליתי בניסיון לתת טעם טוב גם למה שנראה לי אז 'רע'. את רוב הזמן שלי שם העברתי בפחד נוראי שמא, חלילה, ערבים מהכפרים הסמוכים יחדרו לישוב ויכנסו לבית שלי…
 
כמובן שלא רק כך העברתי את השנים שגרתי במקום 2. היה לי הרבה זמן פנוי שם, ומעט מאוד כסף – מצע מצוין לתפילות עמוקות ורציניות יותר. שעות על גבי שעות התפללתי במקום 2.
 
במקום 2 'חפרתי' בנושאים, בבעיות ובמידות נפש – דברים שהיו צריכים טיפול פנימי מאז שנולדתי. הזדמנות נפלאה לעסוק קצת בנבכי נשמתי, הא?
 
הרבה דברים לא הלכו כמו שרציתי במקום 2, אבל זה היה מקום טוב לתרגל את עניין "השמח בחלקו". תרגלתי את "להיות שמחה" במעט הכסף שיש לי, בלהיות שמחה בלי חברות ובבדידות איומה, בלהיות שמחה שעשרות רוצחים פוטנציאליים מסתובבים סביב הישוב כשבידיהם כלי נשק…
 
שנתיים לקח לי 'לעשות שלום' עם העובדה שאלוקים הוא זה ששם אותי במקום 2, מקום שבהחלט לא אהבתי, בלשון המעטה. חודש מהיום שהחלטנו, ואחרי שקיבלנו סימן ברור שהגיע הזמן לעזוב, הגענו למקום 'מאוזן' (להלן "מקום 3").
 
במקום 3, בו אני גרה עכשיו, יש הרבה עצים ופארקים ונוחות ציבורית עם הרגשה 'נורמאלית' של מקום מספר 1. וגם, יש בו את עומק התורה, את הרוחניות, את התרוממות הנפש שעבדתי עליה כל כך חזק במקום 2. כן, מקום 3 הוא האיזון המושלם, לפחות בשבילי.
 
כל בוקר, כשאני יוצאת להליכת-שיחה עם בורא עולם, אני אומרת "תודה רבה לך השם יתברך ששמת אותי כאן. מה אומר לך, אני באמת מרגישה כמו בגן עדן…"
 
אבל, וכאן נכנס אבל גדול, אם הייתי מגיעה למקום 3 מיד אחרי שעזבתי את לונדון, המקום בו גרתי בחו"ל, בהחלט הייתי שונאת את המקום הזה. הייתי שונאת את השקט, הייתי שונאת כל הדברים שהקהילה בהם כל כך מחוברת לכולם, הייתי שונאת את חוסר הפרטיות ואת חוסר הריגושים ומוקדי ההתעניינות שאין…
 
הייתי צריכה לחוות משהו קיצוני שמצד אחד נמצא מקום 1 ומן הצד השני מקום 2, כדי להעריך את מקום האמצע, מקום 3, בו אני גרה עכשיו.
 
עד לא מזמן, את רוב חיי העברתי במרדף אחרי 'אקשן', 'דרמה', 'התרגשות' ו'תנועתיות'. גיליתי שכל המצבים הקיצוניים של חיי מאוד מאתגרים אבל גם מאוד מוזרים, מנקודת מבט שמעלה חיוך על הפנים.
 
זה כמו אותם אנשים שאוהבים לעשות קפיצת בנג'י מגשרים לא יציבים במיוחד, או אותם אנשים שאוהבים לטפס על צוקים מסוכנים, או כמו אותם אנשים שאוהבים לחשוף דברים לא חוקיים (שמסכנים את חייהם פעמים רבות). זה מסוכן, זה טראומתי, זה איום פוטנציאלי על החיים, אבל אתה אף פעם לא תרגיש שאתה חי כל זמן שלא חווית ניסיון של כמעט-מוות.
 
אם משהו 'גדול' לא היה קורה בחיים שלי, לא הייתי מרגישה שאני חיה. עכשיו, תודה לא-ל, אני יכולה לצאת החוצה, להסתכל על השמש הזורחת ולהרגיש שאני חיה. עכשיו, אני יכולה לשוחח עם אחת הבנות שלי על משהו שאין לו שום השלכות – ולהרגיש שאני באמת מחוברת. עכשיו, אני יכולה לקנות כמה פרחים יפים לשבת, וזו תהיה המתנה הכי יפה שקיבלתי מעולם.
 
עכשיו, החיים שלי מלאים בדברים 'מאוד לא מיוחדים'. את רוב היום שלי אני מעבירה בעשיית 'דברים לא מיוחדים' כמו – לכבס, לנקות, לבשל… אבל בשבילי, כל משימה כזו שאני עושה בשמחה היא הישג אדיר.
 
לא, כבר אין לי משכורת עם שש ספרות כמו במקום 1, וגם אין לי את הסדרות של שש שעות התבודדות כמו במקום 2, אבל אני שמחה!
 
אין הרבה מה לומר על שביל הביניים, המקום של לאט אבל בטוח, שביל שבו כל יום מקרב אותך בעוד צעד או שניים לתיקון של נשמתך, ועוד קצת לבורא עולם.
 
על שביל הביניים לא תמצאו אירועים נוצצים או הרפתקאות סוערות. ממש לא. נקודה.
 
כמי שחיה על שני צידי המתרס בצורה קיצונית – גשמיות ואובססיה לקריירה מצד אחד, וסגפנות-דבקות-בדידות מצד שני, אני יכולה לומר לכם שלמרות שאין מה לומר על שביל הביניים, אבל טונות של תודה לבורא עולם תמצאו על הדרך הזו. ואם אתם שואלים אותי, אז אני מעדיפה להיות משועממת ושמחה, ולא 'מרוגשת' ואומללה, כל יום.