שותף נאמן

הרבי מאפטא שמע על יהודי פשוט
עם כוחות סגוליים, והדבר היה לתעלומה
בעיניו? כיצד זה יכול להיות? חקירה
בנושא הובילה לגילוי מדהים ששייך
לשותף הנאמן…
 
 
בגן האושר, חלק 24
 
עשר כדי שתתעשר
 
כתוב בתורה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים). בספר "שיחות הר"ן" (רפ"ט) שיחות של רבי נחמן ברסלב, נאמר: כשנותן חומש (עשרים אחוז) לצדקה מממונו, הוא מקיים מצוות "ובכל מאודך".
 
ובשולחן ערוך כתוב: שיעור נתינת צדקה: אם ידו משגת – ייתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך – ייתן עד חומש מנכסיו – וזו מצווה מן המובחר, ואחד מעשרה – מידה בינונית, פחות מכאן – עין רעה… (יו"ד רמ"ט).
 
פירוש הדברים הוא, אדם שידו משגת יכול לתת בלי גבול, כמו שידועים מעשים מנדיבים שהיו נותנים שמונים אחוז! ומשאירים בידם עשרים אחוז. אולם, אם אין ידו משגת כל כך ייתן על כל פנים עשרים אחוז, וזה נקרא 'עין טובה', ואם נותן עשרה אחוז – זו מידה 'בינונית'. פחות מזה, נקרא 'עין רעה'.
 
שותף נאמן
 
ה"חפץ חיים" כותב בספרו אהבת חסד, שאותם אנשים המחליטים לתת מעשר וחומש מכל מה שהם מרוויחים, גדולה צדקתם הרבה יותר מאותם שנותנים סתם צדקה, אפילו כשייתנו כמותם. זאת, משום שאלו הנותנים סתם צדקה מקיימים רק מצוות צדקה, אבל בעצם העסק שלהם אין להם שום יתרון על עסקים אחרים. מה שאין כן באלו הנותנים מעשרות וחומש, שיש להם שותפות עם הקב"ה בכל עסק שהם עושים, לכן יש להם יתרון גדול בעסקים, יש בזה שותפות למצווה. ובפרט, אם בזמן שקיבל על עצמו מצוות מעשרות ואמר שכל פעולתו יהיה בה חלק להשם יתברך, ושהוא לוקח את הקב"ה בכל עסקיו.
 
הרבי מאפטא ובעל בית המרזח
 
חסידיו של הרבי מאפטא, בעל "האוהב מישראל", סיפרו לו על פלא עצום: יהודי שגר בכפר רחוק וכל היום מוזג משקאות חריפים לשיכורים, מפורסם בכל האזור כולו כפועל ישועות. כל מי שהוא מברך – נושע! וכל מילה שאומר – אינה חוזרת ריקם!
 
תמה הרבי. מנין לאותו יהודי פשוט הסגולה הזו, בפרט כשהוא גר בין הגויים וכל היום הוא עומד ומשרת שיכורים והולכי בטל?!? חשב בליבו ועלו שתי אפשרויות: או שאותו יהודי אינו פשוט כלל אלא צדיק נסתר, או שהוא אינו מצד הקדושה חלילה, אלא עוסק בשמות טומאה ובהשבעת שדים ר"ל.
 
החליט הרבי ללכת בעצמו לאותו הכפר ולתהות על קנקנו של בעל בית המרזח. הוא לבש בגדים פשוטים כאחד העניים והגיע לבית המרזח של אותו יהודי מחולל ניסים, ששימש גם כפונדק דרכים והתאכסן שם בין יתר עוברי האורח שהגיעו למקום.
 
הרבי ישב לו באחת מפינות הפונדק והחל מתבונן על בעל הבית בעבודתו. הוא ראה כיצד הוא משרת את הלקוחות, שרובם גויים, מוזג לזה משקה ולזה מרק, מדבר וצוחק – ממש כאחד מהם. והנה, נכנסה אישה בוכה, ניגשה אל בעל הבית וביקשה: "הבן שלי חולה מאוד, תברך אותו בבקשה לרפואה…", "רפואה שלמה" – הפטיר בעל הבית תוך כדי מזיגת משקה משכר לתוך ספל ענק שהגיש לו גוי שיכור, והאישה הלכה.
 
לא עברה שעה קלה ואותה אישה חזרה לבית המרזח כשחיוך מלא שמחה על פניה: "תודה רבה! תבורך! הבן שלי הבריא לגמרי!", אמרה והניחה סל מלא בפירות טובים על השולחן והלכה. בעל הבית לא התרגש והמשיך בעבודתו. לפתע נכנס איש צעיר בסערה, ניגש אליו ולחש לו משהו. מלמל בעל הבית כמה דברים והצעיר פנה לדרכו. גם הוא כמו האישה, חזר לאחר שעה קלה כשפניו שמחות, הודה לעל הבית והניח כמה מטבעות כסף על שולחנו. כך זה המשיך כל היום כולו. אנשים באים להתברך מפיו של בעל בית המרזח, הוא מברכם בברכה קצרה, וכל ברכותיו מתקיימות להפליא.
 
הרבי מאפטא התפעל מאוד, אבל לא הצליח להבין מהי סגולתו של אותו יהודי, שבקושי הפסיק את עבודתו לכמה דקות להתפלל תפילת מנחה זריזה, ומיד המשיך בעבודתו, כשהוא משרת את השיכורים הרבים שמילאו את בית המרזח.
 
הרבי המתין ללילה. אולי בזמן שכולם ישנים יושב היהודי ולומד תורה עם אליהו הנביא?… תהה הרבי. אבל לגודל אכזבתו הלילה עבר בעצלתיים, כשבעל הבית שוכב על משכבו כמו בול עץ ורק שריקת נשימתו ונחירותיו מפרים את השקט.
 
הרבי המתין לשבת קודש. אולי אז יתגלה היהודי בעריכת שולחן שבת לתפארת, או בהנהגה קדושה אחרת… אבל, שוב, לצערו של הרבי בעל הבית נשאר פשוט גם ביום שבת, בלי שום הנהגה של קדושה יותר משאר המון העם. לבסוף החליט הרבי לגשת ולברר את הדברים פנים אל פנים עם בעל הבית. אחרי שבית המרזח התרוקן מהשיכורים ובעל הבית התחיל לספור את הפדיון היומי, ניגש אליו הרבי ואמר לו: "תדע לך, אני הרבי מאפטא. שמעתי שאתה פועל ישועות בברכותיך, ועתה נוכחתי לראות כי אמת הדבר. גוזר אני עליך לגלות לי את האמת! מנין אתה מקבל את הכוח שלך?"
 
על פניו של בעל הבית לא נראה שום שינוי. "אני?", היתמם. "אין לי שום כוח, סתם ככה מין מזל שכזה…"
 
הרבי מאפטא הביט עליו בעיניים זועמות ואמר לו: "כוח כזה של ברכות לא ראיתי אצל גדולי הצדיקים. אי אפשר להטעות אותי ולומר לי שיש כאן עניין של מזל. או שתגלה לי מהיכן אתה שואב את הכוחות שלך, או שאצטרך להגיע למסקנה שהכוח הזה לא בא ממקום טהור ואדאג לנדות אותך ולפרסם קלונך ברבים. עתה אמור לי מיד מנין אתה שואב את כוח ברכותיך?"
 
בעל הבית התחיל לבכות ואמר: "רבי! באמת ובאמונה! איני יודע מדוע ברכותיי מתקבלות. אני מבטיח לך שאני יהודי טוב. אני לא צדיק גדול אבל אני משתדל לא לעשות רע, לקיים את מה שאני יודע. מעולם לא עסקתי בשום כוחות ואיני יודע כלל מהם כוחות, אני נשבע לך…"
 
הרבי ראה שבעל הבית מדבר בכנות והחל לדבר אליו ברכות: "ספר לי על מעשיך. אולי ישנה מצווה גדולה שעשית פעם?". "לא", השיב האיש. "לא ידוע לי על שום מצווה גדולה שעשיתי אי פעם".
 
"אולי יש לך זכות אבות? מי היו אבותיך?", שאל הרבי.
 
"הוריי היו אנשים פשוטים שלא ידעו קרוא וכתוב, והוריהם לא היו מלומדים מהם…" ענה האיש.
 
הרבי ישב ותהה והחל להתפלל בשקט: "ריבונו של עולם, בבקשה תנחה אותי לראות מהיכן בא כוחו של היהודי הזה? למדני ואלפני בינה להבין דרכי הנהגותיך כדי שאדע איזה מעשים טובים בעיניך, שבזכותם אתה נותן ליהודי פשוט כזה כוח בפיו, שכל ברכותיו מתקיימות". לפתע הבחין הרבי בפרט מוזר שלא שם אליו לב עד עתה. במקום שתעמוד על הדלפק קופה אחת שבה מכניס בעל הבית את הפדיון הימי כנהוג בכל בתי המרזח, היו מונחות שתי קופות, וביניהן חילק בעל הבית את הכסף שהצטבר שם במשך היום. "מה פשר שתי הקופות הללו", שאל הרבי.
 
"אלו?", שאל האיש. "אלו הקופות שלי ושל שותפי לעסק…"
 
"ומיהו שותפך לעסק?"
 
"שותפי הוא הקב"ה", ענה האיש בתמימות.
 
"הרבי הבין שכאן טמון הפתרון לכל השאלות וביקש מהיהודי שיספר לו כיצד זה נעשה שותף בעסקו עם הקב"ה בכבודו ובעצמו.
 
והיהודי החל לספר: "לפני כמה שנים הגענו אני ומשפחתי לעניות, ממש עד לפת לחם. בית המרזח היה במצב מוזנח, כסף לשיפוצים לא היה לנו ואנשים לא נכנסו לכאן. לא הייתה לנו פרנסה כלל. אשתי התחילה ללחוץ עלי שאקח שותף לעסק שישקיע את הכסף לשיפוצים ויעמיד את העסק על הרגליים. אבל אני לא רציתי שום שותף, כי כך קיבלתי מאבי, שעסקים לא עושים עם שותפים ותליתי את בטחוני בהשם, שיבואו זמנים טובים יותר.
 
"אולם, כאשר המצב לא השתפר ואשתי הגבירה את הלחץ עלי, נאלצתי בלי רצון לשמוע בקולה וללכת לעיר הגדולה ולחפש משקיע ושותף לעסק. כשהלכתי בדרך התחלתי לחשוב: 'מה אתה עושה? מה תעשה כשתגיע לעיר? תתחיל לתלות את עיניך בבשר ודם? תחפש מי יואיל להשקיע את כספו ותהיה משועבד לשותפות איתו כל חייך?!?'… ואז החלטתי לפנות לבורא עולם ולדבר איתו: 'ריבונו של עולם, תמיד עזרת לי להסתדר בלי להזדקק למתנת בשר ודם, וגם עתה אני בטוח שאם אמתין לישועתך – היא תבוא. אבל מה אעשה ואשתי דוחקת בי לקחת שותף לעסק? ריבונו של עולם! אני לא רוצה לקחת שותף בשר ודם, אבל אשמח אם תסכים אתה להיות השותף שלי! אבא רחמן, תן לי כסף לשיפוצים, לריהוט חדש, ונתחלק חצי חצי ברווחים. החצי שלי לפרנסת בני ביתי, והחצי שלך לצדקה ולהחזקת תלמידי חכמים…"
 
"וכך היה", המשיך היהודי לספר. "לא עברו יותר מכמה דקות והנה, בצד הדרך, אני מבחין בארנק תפוח שחזותו מעידה עליו שהוא מנוח שם ימים רבים. הוא היה מלא בשטרות, ורק בגלל שהיה זה קיץ השטרות לא נפגמו. חזרתי לביתי, שיפצתי את הפונדק, הלקוחות התחילו לחזור, ושוב הייתה לי פרנסה. מאז בכל ערב כשאני סופר את הפדיון היומי אני מחלק את הרווחים – חצי לקופה הראשונה – לי ולבני ביתי, וחצי לקופה השנייה – לתלמידי חכמים ולעניים הגונים…"
 
צחק הרבי מאפטא בהנאה מתמימותו של היהודי אבל לא אמר לו דבר, רק ברכו והלך לדרכו. כשחזר, סיפר את המעשה לתלמידיו ואמר להם: "כששמעתי שהוא שותפו של הקב"ה הבנתי הכל! כתוב בהלכות שותפים, שכל מה שאומר, קובע או עושה אחד השותפים – הרי זה עשוי ועומד, והשותף השני מוכרח על כורחו להסכים. לכן, בכל פעם שאותו יהודי מברך מישהו הקב"ה מוכרח כביכול לקיים את דבריו. כי כששותפים – שותפים עד הסוף. היהודי הזה בתמימותו נתן חצי מהכנסותיו לשותפו – הקב"ה, והקב"ה מצידו קיים כל מה שאמר שותפו. כדאי מאוד לזכות לשותף כזה… לבעל בית המרזח לא אמרתי דבר כי ידעתי שברוב תמימותו אינו יודע את מעלתו הגדולה, ולא רציתי לקלקל לו את תמימותו. מוטב שימשיך כך בשותפות עם הקב"ה הגורמת נחת רוח גדולה בשמים…"