תורידו את המסכות

כשדברים נראים לנו מאיימים
ומפחידים, זאת הזמנה שאנו מקבלים
להוריד את המסכה, להפסיק
להעמיד פנים שאנחנו יכולים לעשות
הכל לבד.
 
 
זה היה באותו יום שחברה יקרה סיפרה לי על עוד כמה חברים קרובים לנו שפשוט הרימו דגל לבן, והגיעו לרופא כדי לקבל כדורים אנטי דיכאוניים. זה לא היה נעים לשמוע, אבל לי זה לא היה חדש כל העניין הזה של אנשים שמשתמשים בכדורים כדי להירגע מלחצי החיים. לצערי, היום אנשים הולכים לקבל את המרשמים האלה כאילו אין מחר… "שני שליש מהעולם המערבי משתמש בכדורים אנטי דיכאוניים, והשאר זה את ובעלך…" אמרה לפני שנפרדנו לשלום.
 
אני לא יודעת אם הסטטיסטיקה הזו נכונה או לא, אבל מה שאני כן יודעת הוא שאלוקים לא שם אותנו במצבי חיינו – לחץ, קשיים, ניסיונות ושאר אתגרים, לחינם. הוא עושה זאת כי יש לו סיבה טובה – הוא רוצה שנעבוד על האמונה שלנו, שנחזק אותה. הוא רוצה שנרגיש את הכאב והסבל והדאגות והפחדים – את כל הרגשות השליליים שמאוד, אבל מאוד, לא נעימים לנו, האנשים המודרניים והמתקדמים, ואז להשתמש בעוצמות הנפלאות שבאות מכל 'הרע' שחווינו כקרש קפיצה אדיר להתקרב לבורא עולם ולהרגיש שמחים באמת.
 
אם אנחנו לא מרגישים את הכאב שלנו, לעולם לא נצליח להרגיש את השמחה שלנו.
 
שמחה, המצווה הכי גדולה שישנה, לא באה מעצמה. אנחנו צריכים לעבוד על מידה יקרה זו. אנחנו חייבים להתפלל עליה. אנחנו צריכים להשקיע זמן, מאמצים ואמונה כדי להיות שמחים, ויותר מכל – אנחנו צריכים לפתח קשר אמיתי עם בורא עולם.
 
כשדברים נראים לנו מאיימים ומפחידים, קשים, ולא פעם שוברים – זאת ההזמנה שאנו מקבלים להוריד את המסכה, להפסיק להעמיד פנים שאנחנו יכולים לעשות הכל לבד. זה הזמן לפנות לבורא עולם ולבקש ממנו שיעזור לנו.
 
כן, זה כל כך קשה להנמיך את עצמנו עד למצב בו אנו מודים שאנחנו פשוט לא מסתדרים בלי בורא עולם. האמנתי באלוקים כשהוא התחיל לגרור אותי על הרצפה, עם מבחן אחרי מבחן, קושי אחרי ניסיון, ועדיין, הייתי צריכה שנה וחצי לבלוע את הגאווה שלי ולהודות שאני צריכה לעשות דברים כמו שהשם רוצה, ולא מה שנראה לי.
 
וזה אומר להודות ולברך אחרי שאכלתי לחם, ולא לקבל את האוכל כדבר מובן מאליו על השולחן. זה אומר, לזרוק את הג'ינסים ולכסות את השיער – למרות ששנאתי את הרעיון של להיות אדם דתי ומקוטלג. זה אומר, שאני צריכה לחשוב פעמיים, ואז עוד פעם, לפני שאני לוקחת את הבנות לחוף ים מעורב או למלון חמישה כוכבים באילת, מקומות לא צנועים בעליל בהם אנשים מעדיפים לבוש מינימאלי…
 
וזה גם אומר, להסתכל על עצמי ישר בפנים ולהודות בכל הדברים שאנחנו אוהבים לחשוב שהם הבעיות והדברים שכולם מתמודדים איתם, ופשוט לומר: "בסדר, אלוקים, אני שיפוטית, אני אנוכית, אני מתנהגת לא יפה לבעלי ולבנות, העבודה תמיד בראש סדר העדיפויות שלי והגיע הזמן לשנות את זה. אני גאוותנית, אני לפעמים מדברת עם אנשים כאילו יש לי את כל התשובות בעולם, בזמן שלי אין אפילו את התשובה לשאלה כל כך בסיסית ועלובה – מה אכין להם לארוחת ערב?… אני מלאה בקנאה באנשים עם הבית הגדולים, הרכבים היפים והחדשים, במשפחת 'המושלמות', וכן קדימה וכן הלאה עד לאן שלא יהיה…"
 
ואז, אחרי הבדיקה המעמיקה הזו בתוכי, שמלווה בוידוי כנה, מגיעים כמה שינויים והחלטות מסיביים: אני עוזבת את העבודה ומשקיעה יותר זמן בבית ובמשפחה. אני עוברת דירה לקהילה נעימה יותר, מקום בו הבנות שלו לא יצטרכו להתמודד עם חברות שבבית שלהן רואים טלוויזיה ויש אינטרנט ופייסבוק. אני טסה לאומן, אני מפסיקה קשרים עם אנשים שכל עניינם הוא רק עבודה או כסף, כי זה לא אני.
 
החלטות גדולות. שינויים מסיביים.
 
ואז, מגיע השינוי הגדול עוד יותר, הפנימי.
 
"אלוקים, אני לא רוצה להיות אומללה ושיפוטית וביקורתית, לא כלפי עצמי ולא כלפי אחרים. לא עוד. בבקשה, עזור לי, תקן אותי!" או "אלוקים, אני לא רוצה להסתובב עם תחושות קשות ותסביכים בבטן, עם חרדות ודיכאונות. בבקשה, קח אותם ממני", ו"אלוקים, אני לא רוצה שהבנות שלי יפספסו את הרגעים היפים בילדות שלהן, רק בגלל שאני כזו מסכנה ולא מצוידת כראוי בכלים ובציוד הדרוש לגדל ילדים. אני לא רוצה לכעוס עליהן, אני לא רוצה שהן יפגעו, אני רק רוצה לאהוב אותן ולהיות בטוחה שהן גדלות מתוך אהבה, ושהן ידעו את זה. האם אתה יכול לעזור לי לעשות את זה, השם?"
 
אלוקים אומר כן, בודאי. תמשיכי לפגוש אותי כל יום שעה ודברי איתי על הכל, אפילו כשזה לא מצליח לך, אפילו כשזה קשה לך. את תרגישי איך אני אוחז בך, את לא לבד. את תרגישי אותי יותר לאורך כל הדרך הקשה, והיא קשה לכל אחד. את תרגישי אותי יותר גם כאמא. את תרגישי כשאומר לך שאתה אהובה וחשובה, למרות שהרבה חלקים ממך לא מאמינים בזה עדיין. את תראי את השיפורים בחיי הנישואין שלך, וכמה קל להסתדר אפילו עם פחות כסף ממה שאת רגילה, אפילו שיש יותר הוצאות.
 
עם הזמן, את תתחילי להרגיש הרבה יותר שמחה, יותר מוארת. תפסיקי לדאוג מכל רוחות הרפאים בדמות מחלות שאם ואולי היית מפתחת, ומכל הדברים האיומים שיכולים לקרות לעולם. תתחילי לבטוח בי יותר, ואפילו תפתחי אמונה לאורך כל הדרך, ואם תמשיכי כך לא רק שהחיים שלך כאן ישתפרו ויהיו טובים יותר, גם תסיימי עם חתיכה טובה בעולם הבא…
 
מדהים. איזו עסקה.
 
שנים ארוכות התמודדתי עם כמעט כל הרגשות השליליים שהזכרתי בפסקאות למעלה. היו לי ימים (ושנים…) שהייתי כל כך מדוכאת, קיוויתי שאלוקים יפסיק את כל הסבל הזה שם ואז. היו לי פחדים איומים, בקושי יכולתי לאכול. אלה דברים שליוו אותי תקופות ארוכות. היו לי התקפי פאניקה, נדודי שינה, כעס, חרדות, לחצים, פרנויות – והרשימה עוד ארוכה…
 
עד שגיליתי את ברסלב, את השיחה עם אלוקים במשך שעה כל יום, פשוט לא ידעתי איך לכל הרוחות מתמודדים עם כל המטען הזה. אם הייתם מציעים לי מרשמים של פרוזאק או כל כדור אנטי דיכאוני אחר לפני עשר שנים, ומבטיחים לי שזה יעבוד כמו בקסם, בטח שהייתי לוקחת. אלא שאז, לא הייתי מכניסה את אלוקים לתמונה. לא הייתי מתקנת מהשורש את הבעיות והדברים איתם התמודדתי, את אלה שבאים עמוק מתוך הנשמה בגלל חוסר אמונה, כאלה שהיו ממשיכים לגדול ולגדול ומי יודע מה לעשות לי שם בפנים. מן הסתם, גם הייתי נשארת עם הגאווה והקנאה, הרשעות, הדאגות והפחדים. פשוט לא הייתי יודעת מי אני באמת.
 
לא הייתי יודעת איך זה להרגיש נפלא לקבל חיבוק מתוק ואוהב מהכמעט מתבגרת שלי, או כמה טוב זה מרגיש לשמוע את הבנות שלי צוחקות עם החברות שלהן בהיסטריה על הרצפה, או כמה דברים מעניינים ויפים אפשר לעשות כשאתם לא מחוברים כמו לאינפוזיה 24/7 למחשב, או כמה דברים מסתוריים בחיים אפשר לפתור כשאתה מתחיל לשאול את עצמך כמה שאלות קשות כמו: למה אני כל כך בלחץ ואומלל? מי עומד מאחורי כל הקשיים והאתגרים איתם אני מתמודד? מה אני באמת אמור לעשות בחיים שלי?
 
אני לא כותבת כדי 'לרדת' על אנשים שמשתמשים בכדורים אנטי דיכאוניים. אני מבינה למה הם משתמשים בהם, כי בלי רבי נחמן מברסלב גם אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר. אבל כדורים אלה הם לא רפואה קבועה. רפואה קבועה ואמיתית, תרופה אמיתית, מתרחשת רק כשאלוקים בתמונת חיינו, כשאנחנו מעלים אליו בחזרה את הבעיות שלנו בשיחה שלנו איתו.
 
'אלוקים, אני כל כך אומללה כי אני (ו/או) בעלי עובדים כמו כלבים, ואני עוד צריכה להרגיש שאני חיה עם זר? האם זה בגלל שהילדים מאתגרים אותי, מכיוון שאני בעצמי לא גדלתי בבית בו האהבה לא הייתה בלי תנאים? האם זה בגלל שכל הזמן לימדו אותי שצריך לצפות (ציפיות גדולות ומטורפות) מאנשים אחרים, ולא נתתי לעצמי חמש דקות כדי לגלות מה אני באמת חושבת על זה, ומה אני באמת רוצה לעשות בחיים שלי? האם זה בגלל שאני כל כך רחוקה ממך, או כל כך רחוקה מלחיות את החיים שאתה רוצה שאחיה?'
 
אם אתם יכולים לקחת פרוזאק ועדיין לשאול את עצמכם את השאלות הללו, נהדר. כי רוב האנשים שאני מכירה וחיים עם כדורים אנטי דיכאוניים לא עושים את זה. לא משנה מה הטריד אותם או הפריע להם, את הכל הם זרקו אי שם לתוך הערפל, והם לא מוכנים אפילו להסתכן ולנסות לגעת בעומק העניינים.
 
קל מאוד להשתמש בכל מיני כדורים אנטי דיכאוניים. זה הרבה יותר קשה (לפחות בהתחלה) לרדת קצת למטה, לגשש באפילה, לפני שמגיעים לנתיב השמחה. אלא שדרך אחת מובילה להמשך אדיר ונפלא, לחיים, לשמחה, לשינויים, ואילו השנייה לא מובילה לשום מקום.
 
נסו ביקור אצל רבי נחמן מברסלב, רופא הנשמות הגדול, ביקור שיכול להציל אתכם כמו את עשרות האלפים שהגיעו ומגיעים אליו. וגם, יחסוך מכם את כל הביקורים שיוצאים מהם עם מרשמים לפרוזאק.