תפילת העני

משה רבינו יחכה וגם דוד המלך. כל
העולם? גם הוא יחכה. כולם ימתינו עד
שהבורא ישמע את תפילתו של אותו איש
פשוט שמתלונן על עניותו! ולא רק, תפילה
זו חשובה אצל בורא העולם יותר מכל
התפילות!

בשדי יער – פרק 19

"תפילה לעני כי יעטוף"

כתוב בזוהר הקדוש על הפסוק "תפילה לעני כי יעטוף", שתפילתו והתמרמרותו של העני על עניותו, כאשר מבקש בפשטות על דחקו בגשמיות – קודמת לכל התפילות, אפילו לתפילתם של משה רבינו ודוד המלך! והיא עולה לפני השם יתברך והוא מתייחד עמה. וזו לשון הזוהר הקדוש:

"ר’ אבא פתח: "תפילה לעני כי יעטוף וגו’" (תהלים קב). תלת אינון דכתיב בהו תפילה – שלוש כתוב בהם תפילה. ואוקמוה מילה דא – וכבר פרשנוהו. חד הוה משה וחד הוה דוד וחד עני – אחד היה משה. אחד היה דוד. ואחד עני. דא יתכליל בהו ואתחבר בהו – שכלול בהם ומחובר עימהם. ואי תימא – ואם תאמר. הא כתיב: תפילה לחבוק הנביא (חבקוק ג) הא ארבע אינון – שהרי כתוב: תפילה לחבקוק, אם כן ישנן ארבע תפילות? אלא חבקוק לאו בגין תפילה הוה – אלא חבקוק לא בשביל תפילה נכתב. ואף על גב דכתיב ביה תפילה – ואף על פי שכתוב בו "תפילה". תושבחתא והודאה איהו לקודשא-בריך-הוא – שבח והודיה היא לקדוש-ברוך-הוא. על דאחיא ליה ועבד עימה ניסין וגבורן – על שהחיהו ועשה עמו ניסים וגבורות. דהא בריה דשונמית הוה – שהרי בנו של השונמית היה, שהחיה אותו הנביא אלישע.

אבל ג’ אינון דאיקרון תפילה – אבל באמת רק שלושה הם שנקראים "תפילה": תפילה למשה איש האלוקים (תהלים צ) תפילה דא דלית כגינה בבר נש אחרא – תפילה למשה איש האלוקים, תפילה זו שאין כמוה בשום אדם אחר. תפילה לדוד (שם פ"ו) תפילה דא איהי תפילה דלית כגינה במלכא אחרא – תפילה לדוד, תפילה זו היא תפילה שאין כמותה בשום מלך אחר. תפילה לעני, תפילה איהי מאינון ג’ – תפילה לעני, תפילה היא מאותן שלוש תפילות.

מאן חשיבא מכולהו – איזו משלוש התפילות הללו היא החשובה מכולן? הוי אימא תפילה דעני – הוי אומר תפילה לעני. תפילה דא קדים לתפילה דמשה, ודקדים לתפילה דדוד וקדים לכל שאר צלותין דעלמא – תפילה זו מתקבלת קודם לתפילתו של משה וקודמת לתפילתו של דוד, וקודמת לכל שאר תפילות שבעולם. מאי טעמא? – ומהו הטעם לכך? בגין דעני איהו תביר ליבא – משום שהעני יש לו לב נשבר. וכתיב (שם לד) "קרוב ה’ לנשברי לב וגו’" – וכתוב: קרוב ה’ לנשברי לב וגו’. ומסכנא עביד תדיר קטטה בקודשא-בריך-הוא וקודשא-בריך-הוא אצית ושמע מילוי – והעני מתקוטט תמיד בתפילתו עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב ושומע דבריו.

כיון דצלי צלותה – מכיוון שמתפלל עני את תפילתו. פתח כל כוי רקיעין – הוא פותח את כל חלוני הרקיע. וכל שאר צלותין דקא סלקין לעילא דחי – וכל שאר התפילות שעולות למעלה, דוחה אותן אותו מסכן שבור לב. דכתיב "תפילה לעני כי יעטוף" – ככתוב: תפילה לעני כי יעטוף וגו’. כי יתעטף מבעי לה, מאי כי יעטוף? – לכאורה היה צריך להיות כתוב: כי יתעטף, ולא כי יעטוף, שהרי העני כביכול מתעטף בתפילתו, ומהו שכתוב "כי יעטוף", שמשמע מכך הוא שהוא עוטף אחרים? אלא איהו עביד עיטופא לכל צלותין דעלמא – אלא, אותו עני בתפילתו גורם עיכוב לכל שאר התפילות מלעלות למעלה. (כי המילה "יעטוף" משמעה עיכוב, כמו שכתוב: ובהעטיף הצאן, ורש"י פירש שהוא מלשון איחור) ולא עאלין עד דצלותא דילה עאלת – ולא עולות שאר התפילות, עד שתפילתו של העני עולה.

וקודשא-בריך-הוא אמר יתעטפון כל צלותין וצלותא דא תיעול לגבאי – והקב"ה אומר: יתעכבו ויתאחרו כל שאר התפילות, ותפילה זו של העני תיכנס אלי תחילה. לא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא – איני רוצה שיהיה בית דין של מעלה נוכח ודן בינינו אם ראויה תפילתו שתתקבל או לא. מאי ליהוו תורעמין דילה ואנא והוא בלחודנא – לפני ממש יהיו טענותיו ותרעומותיו, ואני והוא נהיה לבדנו.

וקודשא-בריך-הוא אתיחד בלחודוי באינון תורעמין בההוא צלותא – ואז הקב"ה מתייחד לבדו עם אותן תרעומות של תפילת העני. דכתיב "ולפני ה’ ישפוך שיחו", לפני ה’ ודאי – ככתוב: ולפני ה’ ישפוך שיחו – לפני ה’ ממש.

כל חילי שמיא שאלין אילין לאילין – וכל חילות השמים שואלים אלו לאלו: קודשא-בריך-הוא במאי אתעסק במאי אשתדל – הקב"ה, במה מתעסק עכשיו, במה הוא משתדל? אמרין אתחידא בתאובתא במאנין דילה – אומרים להם: הוא מתייחד בתשוקה עם הכלים שלו, שהם עניים שבורי הלב.

כולהו לא ידעו מה איתעביד מההוא צלותא דמסכנא ומכל אינון תורעמין דילה – כולם אינם יודעים מה נעשה מאותה תפילה של העני, ומכל אותן תרעומות וטענות שטען. דלית תיאובתא למסכנא אלא כד שפיך דמעוי בתורעמו קמי מלכא קדישא – שאין תשוקה גדולה יותר לעני, מאשר לשפוך דמעותיו בתרעומות לפני המלך הקדוש. ולית תיאובתא לקודשא-בריך-הוא אלא כד מקבל לון ואושדו קמה – ואין תשוקה גדולה יותר לקב"ה, מאשר לקבל את אלו הדמעות שהן נשפכות לפניו. (כמו שכתוב: ישפוך שיחו – ישפוך ממש). ודא איהי צלותא דעביד עיטופא לכל צלותין דעלמא – וזו היא התפילה שגורמת עיכוב לכל תפילות העולם כולן.

משה צלי צלותה ואתעכב כמה יומין בהאי תפילה – משה התפלל תפילתו, והתעכב בתפילה זו כמה וכמה ימים. דוד חמא כוין וכל תרעי שמיא כולהו זמינין לאיפתחא למסכנא – אבל דוד המלך, ראה שכל חלונות הרקיע וכל שערי הרקיע, כולם מוזמנים להיפתח בפני תפילת העני. ולית בכל צלותין דעלמא דקודשא-בריך-הוא אצית מיד כצלותא דמסכנא – ושאין בכל תפילות העולם, תפילה שהקב"ה מקשיב לה מיד, כאותה תפילה של העני. כיון דחמי האי – כיוון שראה כך. עבד גרמה עניא ומסכנא – עשה עצמו כעני ואביון. פשט לבושא דמלכותא ויתיב בארעא כמסכנא – פשט את לבושי המלכות, וישב על הארץ כמסכן וכעני. אמר תפילה – ואז התפלל תפילתו. דכתיב "תפילה לדוד הטה ה’ אוזנך ענני" – ככתוב: תפילה לדוד, הטה ה’ אוזנך ענני וכו’. ואי תימא אמאי, בגין כי עני ואביון אני – ואם תשאל למה אני אומר הטה ה’ אוזנך וענני? משום "כי עני ואביון אני", משום שאני עני ואביון.

אמר לו קודשא-בריך-הוא דוד ולאו מלכא אנת שליטא על מלכין תקיפין ואת עביד גרמך עני ואביון – אמר לו הקב"ה: דוד! וכי לא מלך אתה ושליט על מלכים תקיפים? ואתה עושה עצמך כעני ואביון? (אין זה מן הראוי, שתהיה תפילתו של מלך ישראל בקטנות, שזה כביכול עושה את השכינה ענייה ודלה). מיד אהדר צלותא בגוונא אחרא – מיד החזיר דוד תפילתו באופן אחר. ושבק מילה דאביון ועני ואמר "שמרה נפשי כי חסיד אני" – עזב את העניין של "עני ואביון" ואמר: שמרה נפשי כי חסיד אני. (כלומר שחזר להתפלל בגדלות כראוי למלך ישראל). ועל כל דא, כלא הוה ביה בדוד – ועם כל זה, אף על פי שעזב באותה הפעם את העניין של "עני ואביון", באמת כל הבחינות של תפילה היו בו בדוד, הן בחינת "חסיד" והן בחינת "עני".

אמר ליה רבי אלעזר שפיר קאמרת – אמר לו רבי אלעזר לרבי אבא: יפה אמרת. ועל דא איצטריך לבר נש דצלי צלותיה למעבד גרמיה עני – שאף על פי שדוד עזב את הדרך של "עני ואביון" בתפילתו, ואמר "שמרה נפשי כי חסיד אני", עם כל זה צריך כל אדם שמתפלל תפילתו לעשות עצמו כעני ולהכניע את עצמו ולהשפיל דעתו. בגין דתיעול צלותה בכללא דכל עניים – כדי שתעלה תפילתו בכלל תפילות העניים. דהא כל נטורי תרעין לא שבקין הכי למיעאל כמה דשבקין למסכנין – שהרי כל שומרי השערים של מעלה אינם מניחים כל כך בקלות להיכנס לשאר התפילות, כמו שמניחים להיכנס תפילות העניים. דהא בלא רשותא עאלין – שהרי תפילות העניים נכנסות בלא צורך ברשות כלל. ואי עביד בר נש גרמיה ושוי רעותה תדיר כמסכנא – ואם עושה האדם עצמו כעני, ומשים רצונו כרצון העני תמיד, דהיינו שהוא בהכנעה ובלב נשבר. צלותיה סלקא ואערעת באינון צלותין דמסכנין – אזי תפילתו עולה ונפגשת באותן תפילות העניים. ואיתחברת בהו וסלקת בהדיהו – ומתחברת עמהן ועולה עמהן. ובכללא דלהון עאלת ואיתקבלת ברעותא דקמי מלכא קדישא – וביחד עימן היא עולה ומתקבלת ברצון לפני המלך הקדוש. (זוהר במדבר פרשת בלק, דף קצה).

משה, דוד ועני

לאחר שלמדנו את מאמר הזוהר בלשונו ובתרגומו, נתבונן בו מעט: הזוהר מתאר מצב של שלושה סוגי תפילות שצריכות לעלות לפני הקב"ה: תפילתו של משה – זוהי תפילה שאין אדם בעולם שיכול להתפלל כמוה. זוהי תפילה עם דעת נפלאה, של צדיק מאין כמוהו והעניו מכל אדם. תפילתו של דוד המלך – זוהי תפילה שכולה ביטול כלפי ה’, משום שדוד מלך ישראל זכה לבחינת מלכות בשלמות, כך שאין לו מעצמו כלום וכל כולו מבוטל למלכות שמים. ותפילתו של עני – זוהי תפילה של איש או אישה פשוטים המתלוננים, כביכול, לפני הקב"ה על עניותם.

ושואל הזוהר הקדוש: תפילתו של מי החשובה ביותר ושל מי קודמת להתקבל אצל המלך? תפילתו של משה? של דוד המלך? לא! אלא תפילתו של אותו עני היא החשובה ביותר והיא זו שמתקבלת ראשונה! אפילו לפני תפילתו של משה, של דוד המלך ובעצם של כל העולם כולו.

אלמלא הזוהר הקדוש היה כותב זאת לא רק שלא היה אפשר לומר זאת, אלא זה היה אף מפחיד מאוד. שערו בנפשכם – משה רבינו, דוד המלך ואיזה סתם עני, עומדים ומתפללים. ברור לנו שמשה רבינו מתפלל על דברים העומדים ברומו של עולם והנוגעים לכלל העולמות. ודוד המלך בודאי שתפילותיו נוראות, שתיכון מלכות שמים וכו’. והעני, מתפלל בסך הכל על פרנסתו ומתלונן על עניותו. ואם כך, ברור שתפילותיהם של הצדיקים קודמות לכל שהרי הם קרובים אל השם ואהובים עליו, ומן הסתם כל שאר העם יצטרכו להמתין בסבלנות עד שתפילתם תתקבל אצל בורא עולם.

אם נשווה זאת להנהגת העולם הזה, הרי ברור שכאשר מגיע אדם חשוב ואהוב לדבר עם אדם חשוב ובעל דרגה גבוהה מאוד, הוא זה שייכנס ראשון גם אם ממתינים בתור עוד מאה ויותר מסכנים שרוצים להתקבל בפני אותו בעל כוח ודרגה, כדי לבקש את עזרתו בכל מיני עניינים פשוטים ולא חשובים כלל, אך הם כמובן צריכים למחול על כבודם הרמוס ממילא ולחכות עד בוש, עד שיואיל בטובו אותו שר ואדון להתייחס אליהם. וכל שכן אם מדובר בשרים חשובים הבאים לפני המלך לדבר עמו בענייני מלכות וכדומה, מי יכול לעלות על דעתו שהמסכנים שבאים לבקש את טובתו של המלך יהיו קודמים להם?

אולם מידתו של הקב"ה אינה כמידת בשר ודם. אצלו יתברך אין זה כך – אלא ההיפך. משה רבינו – יחכה. דוד המלך – יחכה. כל העולם – גם כן יחכה. כולם ימתינו עד שהבורא ישמע את תפילתו של אותו איש פשוט שמתלונן על עניותו! וחשוב להדגיש, שבפשט כוונת הזוהר, הוא מדבר על עני בגשמיות שמתלונן כפשוטו על עניותו הגשמית, ותפילה זו חשובה אצל בורא העולם יותר מכל תפילות העולם.

כל שכן אם נדרוש את העניין לאדם שרואה את עניותו ברוחניות, וליבו נשבר בקרבו כאשר הוא רואה היכן הוא מונח והוא מתרעם ומתלונן, כביכול, על מצבו וטוען טענות לפני הקב"ה שיקרב אותו: ‘ריבונו של עולם! תראה איפה אני מונח. היכן אני בעולם? מעביר את ימי בחושך כזה, בעניות רוחנית כזאת…’ והוא בוכה וטוען טענות לקב"ה שיקרבו – תפילתו קודמת לכל התפילות ומתקבלת מיד.

ושואל הזוהר: מה הטעם לכך שתפילתו של העני קודמת לתפילות של משה, דוד וכל העולם כולו? ועונה – מכיוון שהעני מגיע אל השם בלב נשבר באמת, כמו שכתוב: "קרוב ה’ לנשברי לב"! לכאורה יש כאן תמיהה: האם למשה רבינו לא היה לב נשבר? הרי כתוב: "והאיש משה עניו מכל האדם", משה רבינו בודאי החזיק עצמו לקטן שבקטנים והיה בענווה מושלמת, לכן ודאי שהיה לו לב נשבר מאין כמוהו, וכעין מה שמסופר על רבינו הקדוש שהיה לו לב נשבר שאי אפשר לתאר. ובודאי גם משה רבינו היה בבחינה הזאת. ומה נאמר על דוד המלך? היש אדם שהיה לו לב נשבר כמו של דוד המלך? האם יש מישהו שצעק אל ה’ בכלות הנפש כל כך כמו דוד? הרי הפסוקים מעידים: "ניחר גרוני בקוראי… לב נשבר ונדכה לא תבזה…" וכו’?

על זה עונה הזוהר, מכיוון שאין תשוקה לעני יותר מאשר לשפוך את תפילתו ודמעותיו לפני הקב"ה, אם כן גם לקב"ה אין תשוקה יותר מאשר לקבל השתפכות נפש זו. לעני אין שום דבר בעולמו חוץ מתפילה זו, חוץ מהשתפכות הנפש הזאת, וממילא – כמים הפנים לפנים – גם לקב"ה אין לו בעולמו אלא לקבל את אותה השתפכות הנפש.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)