גיל הזהב או הנחושת

עכשיו הבנתי היטב על מה מדברת התופעה שבה חוטפים בלייק אאוט ממושך, שבו מנגנוני הגנה שלך עובדים כל כך טוב עד כדי כך שימים שלמים נמחקים מזיכרונך. ללמוד ולהכיר תיאוריות ומושגים זה דבר אחד, לחיות אותם על בשרך זה כבר מימד אחר.

זו תופעה מוכרת וידועה בפסיכולוגיה שבה המוח הכל כך חכם שלנו מוחק מן הזיכרון ומשכיח מאתנו אירוע טראומטי במיוחד, ו/או חוויה שלילית אקוטית וזאת על מנת שנמשיך הלאה.

לי זה קרה , כמעט שישה שבועות נמחקו כלו היו, ובדמיוני רק מסדרונות של בית חולים , חדרי אשפוז וריח של חולים. שישה שבועות של הקיץ החם והלוהט שכמעט נמחקו לחלוטין.

הראשון לספטמבר, תחילת שנת הלימודים פתאום העיר אותי למציאות חדשה, החופש הגדול נגמר והחיים ממשיכים הלאה.

החיים ממשיכים הלאה ואינם עוצרים ולו לרגע. לחיים יש קצב משל עצמם בין אם תצטרף ובין אם לא , ההפסד יהיה רק שלך. הם, החיים מצדם ימשיכו בכל מחיר, כי זה הטבע שברא בהם בורא עולם – כל עוד העולם קיים הזמן ממשיך בקצב הקבוע והמונוטוני שלו.  רק מה, לא תמיד בני אדם מסונכרנים אתו ולפעמים הולכים לאיבוד בקצב שהוא מציב ודורש.

זקנה, אחד מהשלבים הקשים ואולי אפילו מכוערים בחיי אדם. נכון שהכל עניין של השקפת עולם ונקודת מבט, אולם איך שלא יהיה עם הזקנה מגיעות בדרך כלל עוד מתנות לא רצויות של מחלות, כבדות עייפות, חולשה, חוסר חיוניות, ירידה גופנית וקוגניטיבית , תפקוד חושים פחות אפקטיבי (קשיי ראייה, שמיעה, דיבור וכן הלאה) ועוד קשיים מיני רבים.

להזדקן מהווה חלק טבעי אינטגרלי מתבקש מחייו של אדם. זהו חלק בלתי נפרד מהמסלולים אותם הוא עובר. כך ברא הבורא יתברך את ציר חיינו – מלידה, שלב הינקות ועד הזקנה. אולם נשאלת השאלה האם ישנה דרך להזדקן בכבוד ואם כן מה זה? האם הזקנה בהכרח מהווה תהליך מאיים מפחיד וקשה עברנו או שמא ניתן להפוך אותו לשיבה טובה? האם ישנן דרכים טובות לעבור את השלב בהצלחה ובשלום למרות הקשיים הנלווים? האם הזקנה היא בהכרח שלב מכוער בחיים?

חשבתי לעצמי מחשבה משעשעת , אני מניחה שעברה לחלקכם בראש, דמיינו לעצמכם שהיינו נולדים הפוך, זקנים וחולים וככה לאורך הדרך נהיים יותר צעירים ואפילו תינוקת. נשמע משעשע נכון? אבל בכל דבר שהשם יתברך ברא יש בו חכמה עילאית ואינסופית. וזה רק בעיני המתבונן שניתן לראות אפילו בחוש מי יכול להשתעשע עם זקן שכל היום רק מתלונן ומתבכיין, "אוף כואב לי, זה לא נראה לי", עור מקומט, שרירים רועדים, קשיי הליכה ונשימה ועוד רפרטואר גריאטרי מכאיב.  

רבי נחמן כותב שכאשר אדם מזקין , אם לא עבד על מידותיו לתקנם ולשפרם בצעירותו, אזי בזקנותו, המידות ביחד אתו, נהיות הרבה יותר עקומות קשות וקיצוניות – אם היה תלותי בזקנותו יהיה סופר תלותי , אם היה כעסן הכעסים ילכו ויהיו יותר קשים ותכופים והוא יהי כעסן נמרץ, נרגן ובלתי נסבל.

נחזור לפסקה הקודמת שבא היה מצב הפוך שנולדים זקנים, תאמרו לי אתם, איך אפשר להשתעשע עם זקן? לעשות לו קוצי פוצ'י או גרפס? זה לא הולך ככה – תינוק מעורר ישר את הלבביות שבנו, מזכיר רעננות חיות צעירות, מתיקות, אנחנו לא מפסיקים לחייך ולשמוח עם תינוקות וילדים, לעומת זקנה שמתקשרת לסוף.

יש קושי גדול בלראות את ההורים שלך שמהווים בעצם את עמוד התווך הנפשי שלך, מזדקנים מול העיניים. זה לא שאתה קם בוקר בהיר אחד ואופס ההורה שלך נהיה פתאום זקן , אלא עבר סוג של תהליך בין ארוך בין קצר שבו אתה מגלה שהזקנה קפצה עליו.

בעיני מאד קשה לפתוח אלבום תמונות משפחתי ואז לגלות שבמסיבת יום ההולדת של האחיין בשנה שעברה הם נראו הרבה יותר טוב. הרבה יותר צעירים ומלאי חיות. זה כמו ילד שקצב ההתפתחות שלו מטאורי בטווח של שנה כך גם מבוגר, רק שבסקאלה אצל המבוגרים בזקנה הפרמטר הוא בכיוון של ירידה כלפי מטה – וזה האומדן הכי קשה לעניות דעתי, לראות את הדעיכה הזו בכל התחומים.

מצב שבו אתה כעומד מן הצד עם רגש מתפוצץ בלב מתמודד עם הדרדרות הכמעט בלתי נשלטת שלפניך. בעוד שילד הולך וצומח וגדל הורה הולך מזקין נחלש. זה כואב כואב מאד. ואולי גם עובדתית להבין שהמוות הוא חלק אינטגרלי מהחיים וישנם פשוט דברים בלתי נשלטים שהם בגזרת הבורא יתברך.

ההתמודדות שלך כילד למול ההורה שלך היא מכמה בחינות, מצד אחד האין אונים למול ההידרדרות הפיזית ולעיתים גם הנפשית/מנטלית/קוגניטיבית שלהם. מצד שני המידות שלהם שבאמת רואים איך הם מתנהגים כמו ילדים ובפרט צורך וסיפוקים אני רוצה כאן ועכשיו. בהיבט נוסף , שהוא הצורך האגואיסטי שלנו, שבו הקושי להבין שאולי ככה גם אתה תראה ואולי תעבור מסלול דומה זה מפחיד זה משתק לגמרי. וההיבט אולי הכי קשה שזה אולי גם חלילה סוג של תהליך פרידה ח"ו. שהוא פרידה דיי סופי בכל צורה ומובן.

רבנו הקדוש אומר שהיצר הרע מתחפש באחד משלוש או יותר וכך מצליח להגיע ללב האדם ולבלבלו. האחד, מלך – שזה למעשה הרצון בכבוד , לשלוט על האחר, למלוך ולהיות עריץ. מידת הניצחון, על פי יישק דבר. אני מחליט ואני קובע וככה יפעלו. השני כסיל – שאנשים מתלוצצים על חשבון האחר, צוחקים עליו, חשובים שהם יותר טוב על חשבונם וככה מנפחים את הגאווה שלהם, והשלילי זה זקן – הזקנה שקופצת על נערים, ילדים, צעירים ממש שלא לדבר על בני 30,40 שכל החיים לפניהם ומרגישים שכבר עברו כברת דרך ארוכה. החיות נעלמת מהם, החולשה העייפות והזקנה קופצת עליהם. אין להם כוח לעשות כמעט כלום..

והמאמר שמדבר על זקנה כחלק מציר החיים , כרוצה להעניק לכם תובנה חדשה, שאם אתם עדיין צעירים, תוססים ונמרצים תנצלו את הזמן בצורה ובדרך הכי טובה וחיונית שיכולה להיות. דעו לכם יקיריי, שהזמן הוא המשאב הכי יקר עלי אדמות. וזה גם ידוע שביהדות נושא התזמון, היינו המומנטום שהוא מאד משמעותי, אקוטי בחיינו.

למשל, מועד שהוא זמן כניסת השבת שבו מדליקים את הנר עבר בכמה דקות, האם מותר להדליק? חס וחלילה כי כבר שבת, גמרנו אי אפשר להדליק נר של שבת. "ספרה לה שבעה ימים ואחר תטהר". שמנה לב, תזמון של שבעה ימים מלאים, מזמן שקיעה ועד זמן שקיעה ואחר כך תטבול. מתי? אחרי השקיעה – וגם פה יש זמנים מדויקים. אכלת בשר? חכי 6 שעות עד שיהיה מותר לך לאכול חלבי.

כך גם בחיים. הזמן עובר חולף ביעף. יום ועוד יום, שבוע, חודש שנה, שנים.. ואנחנו מוצאים את עצמנו רצים סביב הזנב מפאת הקשיים בחיי היום יום. ואף הוא תעלול של היצר הרע להרחיק אותנו מן התכלית. עצרו לרגע קט. התחברו לנשמה שלכם. תבקשו להתחבר למי שברא אתכם. תתעקשו על זה. ואל תוותרו. קחו פסק זמן מידי יום ותפנו שעה אחת כדי לתת מנוח ומזור לנשמה שלכם, ובעיקר סיפוק מנטלי כי הנשמה רוצה רק את בוראה.

ותזכרו שלהיות צעירים זה לא רק בגיל הכרונולוגי והמספרים, אלא בעיקר בלב ובנשמה. שמחת וחדוות החיים היא מתנת חיים ממש!