בית זה לב ונשמה

בילדותי, כשהייתי רחוקה שנות אור מתורה ומצוות, ט’ באב היה יום כזה שונה ומוזר, קצת עצוב שישנם כאלו שצמים בו אבל לא היה בי שום תחושה מיוחדת. כמה ימים לפני לא אוכלים עוף ובשר, לא הולכים לים, ממעטים בדברים מסוימים וזהו.

הפעם הראשונה שחוויתי 9 באב היה למול הטלוויזיה שאת הזמן טרחתי להעביר בתחרות של האולימפיאדה, “נו טוב” אמרתי לעצמי לפחות צמתי, האמת לא בדיוק הבנתי על מה ולמה.. אבל בלב לא הרגשתי שום דבר..

אמרתי לעצמי, אז לפני אלפי שנים היה עשיר אחד שביזה יהודי ובשביל זה עליי לצום?

או האם על האבנים שנחרבו? ומה זה בכלל בית המקדש?

ומהי שנאת חינם בכלל אם אני בעצמי נמצאת בהרס עצמי?

ואיך אני יכולה לאהוב את הזולת שכולי מלאה בחורבות?

מאז ועד היום עברו כמה וכמה שנים טובות שבהן קצת התפכחתי

היום, בדרך חזרה מהעבודה זלגו להן כמה דמעות על הלחיים

לא בגלל האבנים שנחרבו

כי בית המקדש השלישי מחכה לנו בשמיים והוא רק מוכן ליריית הפתיחה

בכיתי כי לקדוש ברוך הוא אין פה בית..

ובית זה לא ארבע קירות. בית זה לב ונשמה

בית זה חיים. רגש. אהבה. התחדשות. שמחה. אמונה קדושה וטהרה

בית זה ביטחון, יציבות אחדות

הבנתי שאם אנחנו נאהב ונתקדש ונהיה מאוחדים בכל בית פרטי השם יתברך ירצה ויוכל לשכון,

בכיתי כי הבנתי עד כמה הלב שלנו אטום סגור ומסוגר ואנחנו אפילו לא מבינים עד כמה..

הבנתי עד כמה אנחנו באמת רחוקים עד כדי כך רחוקים שאפילו לא מרגישים עד כמה

כי באמת הלב שלנו מנותק!

וממי מנותק? מעצמנו. ובעיקר ממך בורא העולם!

אנחנו כל כך רחוקים עד כדי מנותקים מצינור החיים שלנו, אבא!

אז פלא שיש עצבות, ייאוש, דיכאון, מחלות, אסונות, ייסורים, תאונות..

כי אין לנו חיבור לצינור החיים! יש ניתוק מחי החיים, מהשפע הבלתי נדלה..

ואני כבר לא יודעת מה יותר נורא ממה,

שאין חיבור לצינור החיים ו/או האטימות שבלב למצב הזה

מרב חושך אנחנו אפילו לא מבינים מה לא בסדר ועד כמה אנחנו בשפל התחתיות

הגענו למצב של אדישות טוטאלית והסכמה עם המצב, מקבלים אותו כמובן מאליו

ואפילו לא יודעים עד כמה הוא הרסני ומחריב..

וזה הלם בי היום בצהריים..

גודל הריחוק שבנו, “ונשא לבננו אל כפיים אל אל שבשמיים (מגילת איכה, מ”א)

לפעמים מרב שרע כבר לא יודעים עד כמה מגודל כוח ההרגל.. וזה החורבן בעצמו. אי הידיעה שבלב.

כי בית זה לא קירות, בית זה לב ונשמה. בית זה חיים.

ובורא העולם רוצה את התקווה והשמחה שלנו. את הראש כלפי מעלה כבני מלכים שיודעים שהשם הוא

רחמן ולעולם, לעולם לא יעזוב אותנו ותמיד מאריך אף ומרחם.

אני יודעת גם יודעת, שהשם יתברך נמצא פה אתנו ממש ממש בתוך הקושי, באפלה, בחושך ובגלות, והוא

ביחד עם השכינה הקדושה מבכים ומבכים בלי סוף ומסרבים להתנחם..

מידי יום הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מזיל 2 דמעות לים הגדול על בניו ובנותיו.. היכן הם.. היכן לבבם..

שהרי בית זה לא קירות.. בית זה לב ונשמה..

עם ישראל היקר, אנחנו לא לבד!

בורא העולם, אנחנו עם ישראל בניך ובנותיך, מתאבלים ביחד אתך ועם השכינה הקדושה על חורבן בית

המקדש וגם הלבבות האטומים שלנו , שבנו מבקשים להיפתח ולהרגיש את הרגש האמתי והנכון אלייך..

חסדי השם כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו (מגילת איכה , כ”ב)

יהי רצון מלפניך בוחן לב וכליות שתאיר בלינו את אור האמונה והקדושה ותכניס לחיינו מלוא החיות שנוכל

להתחבר אלייך אבל הפעם על באמת אחת ולתמיד! שנזכה לחזור בתשובה שלמה באהבה ברחמים וללא

ייסורים ושזו תהיה באמת שנה האחרונה לגלותנו ונזכה בביאת משיח צדקנו כבר עכשיו עוד לפני ט באב

לחגוג יחדיו בבית מקדשנו תפארתנו.

 השיבנו אלייך – ונשובה! קומי, קומי מעפר וגלי אור הדרך ופארך! אמן כן יהי רצון