גאות וענווה

 

מי שזוכה לענווה אמיתית, שהוא בחינת אין ממש, ומבטל את עצמו בתכלית השלמות אליו יתברך, הוא יכול למלוך ולהשתרר ולהתפאר את עצמו בכל מיני התפארות, ואף על פי כן הוא ענו באמת, כמו שמצינו בגדולי הצדיקים, שהתפארו את עצמם בהתפארות גדול מאוד, כמו רבי שמעון בן יוחאי, וכן כמה תנאים ואמוראים, וכן משה רבנו עליו השלום סיפר וכתב בעצמו כל הגדולות והנוראות שלו, ואף על פי כן לא התפעלו מההתפארות שלהם כלל, כי זכו לביטול כל ההרגשות, עד שעל ידי זה יכולין ורשאין להתפאר בכל מיני התפארות, ואף על פי כן זה דייקא עיקר תכלית שלמות הענווה אמיתית שלהם, אבל לאו כל אדם זוכה לזה בשלמות, על כן שאר כל אדם צריכין להתנהג בענווה ובשיפלות ובפשיטות, בבחינת: "ונפשי כעפר לכל תהיה", בחינת שנעשה שכן לעפר בחייו, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה.

 

 

 

מעניין המרה השחורה ושעה שצריך לייחד, גם באותה השעה אסור שיהיה לו עצבות רק לב נשבר, אבל שאר כל היום יהיה רק בשמחה. גם על ידי השמחה יכולים להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא ליצלן ואי אפשר להם לספר מה שבליבם. והם היו רוצים לספר אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק כי הוא דבר גדול מאוד. וכמו שמובא בגמרא (תענית כב) מהני תרי בדחי שזכו למה שזכו על ידי זה שהיו משמחים בני אדם.

 

אחר לב נשבר בא שמחה וזה סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אחר כך לשמחה.

  

     

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.