עזות דקדושה

 

צריך שתהיה לאדם עזות דקדושה, שיהיה עז כנמר כנגד המונעים והמלעיגים ולא יתבטל ולא יתבייש בפניהם כלל, אף על פי שנדמה לו שהם צדיקים וטובים ממנו, ואפילו אם האמת היא כך שהם טובים ממנו, למרות שכוונתו לשם שמיים, והם רוצים לבלבלו ולמונעו מדרך החיים – צריך להתגבר בעזות גדולה כנגדם. כי אי אפשר להיכנס אל הקדושה כי אם על ידי עזות כנ"ל. ואפילו נגד הרב בעצמו צריך שיהיה לאדם עזות, שיעיז פניו לדבר עימו כל מה שצריך ולא יתבייש. ועל זה נאמר: "ולא הביישן למד", כי יכול להבין האדם שאחד שהוא מקורב יותר לרב, זה מכיון שיש לו עזות ולכן הרב מדבר עימו.

 

 

 

פעם פנה רבנו לאברהם פייעס ואמר לו: "לך ועשה שלום בין הבלן לאישתו הבלנית, כי כשהם מתקוטטים ביניהם, עושה הוא עבירה והיא עושה עבירה".

 

הלך אברהם פייעס ונתן להם כמה מטבעות להצטרכותם, ובזה השלימו ביניהם, כי העניות היא שהעבירה אותם על דעתם. בדרך הליכתו הרהר ואמר לעצמו: "אם רבנו יודע, מה שנעשה בבית הבלן, הרי יודע הוא גם מה שנעשה ועבר עימי מעודי…" –  ובא אל רבנו בשיברון לב וביקש ממנו שיתן לו תיקון על עוונותיו.

 

אמר לו רבנו: "הנח עתה עניין זה לזמן אחר". והמתין זמן רב עד שפנה אליו רבנו בעצמו פעם בעת סעודה-שלישית, ואמר לו: "לך לביתך ואכול היטב היטב סעודה שלישית והתכוון כבר לא לאכול יותר משך כל ימי השבוע עד לשבת הבאה". וקיבל עליו דבר זה בשמחה, אולם באמצע השבוע נפלה עליו חולשה גדולה מאוד, וכל גופו קדח מחום, והלכו בני ביתו וקראו לרופאים וניסו הרופאים להאכילו, אולם הוא בעקשנותו סגר פיו בחוזקה ולא יכלו להאכילו.

 

אחר כך קם וגרר את עצמו על קביים, ובא אל רבנו. כשהבחין רבנו בביאתו לביתו, הכין מעט יין-שיכר פחות מכשיעור והלך לנגדו בפתח הבית. כשנכנס אמר לו רבנו: "קח! ועתה המשך בצומך!" – וכן עשה, ובשתיה זו הוטב לו משך התענית, שהיתה חציו השני של השבוע. אחר כך נתן לו רבנו עוד סדר תעניות משבת לשבת, אולם בסירוגין.