שמחה

 

כל היסורים שיש לאדם, חס ושלום בגוף בנפש ובממון, ומסתמא הם כנגד רצונו, כי רצונו של אדם בודאי שיתנהג לו הכל כסדר, והיסורים הם שינוי רצונו, וכל מה שהשינוי גדול ביותר כנגד רצונו, אזי היסורים גדולים ביותר, חס ושלום.

 

וכל זה נמשך מחמת שלא השתדל בשלימות להמשיך השמחה והנייחא של השבת לימי החול, ולא המשיך התגלות אחדותו הפשוט יתברך מתוך פעולות משתנות, שעל ידי זה נמתקים ומתבטלים כל היסורים, שהם בחינת פעולות משתנות, ואז מתנהג לו הכל כסדר.

 

על כן, כשרואה האדם שיש לו יסורים, חלילה, צריך להיזהר אז ביותר לעזוב את השנאה שיש בליבו על חברו ולבטל כל מיני מחלוקת, ולבקש רק אהבה שלום ורעות. וכל מה שישראל נכללים יחד באהבה ורעות ביותר, על ידי זה נתגלה ביותר בחינת אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות, ועל ידי זה מתבטלים כל היסורים.

 

 

 

בברסלב היה גר אחד מגדולי אנשי שלומנו שכינו אותו "רבי זושא גאט", כלומר – רבי זושא ה’. הוא קיבל כינוי זה מתושבי העיר, משום שכל היום דיבר רק מהשם יתברך, ובכל דבריו היה מזכיר את ה’.

 

רבי זושא היה בעל מכולת, וכשהיה פונה אליו אחד מהקונים ומבקשו לאיזה דבר, אמר לו: "כן קח נא כרצונך", ותיכף היה פונה שוב ודבוק בתפילה ובעבודת ה’.

 

רבי זושא ברח לטשערין בגלל המעשה הבא:

 

פעם גנב גוי אחד את מעיל הפרווה היקר של אחד האנשים החשובים, שהניח מעילו ליד עובדי הגרף שליד העיר ברסלב. כשהתחילו שומרי הגרף לרדוף אחריו, פגש הגנב תוך כדי ריצה את רבי זושא שנסע לתומו בעגלתו. פנה אליו הגנב וביקשו: "העלה אותי לעגלתך" – והעלה אותו. תוך כדי נסיעה, ופחד כמובן, פנה הגנב לרבי זושא: "הרי כל כך קר, ובכן קח את מעיל הפרווה הזה והתחמם בו" – ולבש רבי זושא את המעיל בשמחה.

 

כשבאו במרוצה שליחי הגרף ומצאו את רבי זושא יושב בעגלה לבוש במעיל אדונם, הלקו אותו והכניסו אותו לבית הסוהר. דבר לא עזר לו ושום תירוץ או ההצטדקות, לכן בלית ברירה הבריחו אותו אנשי שלומנו לעיר טשערין, שם חי את שארית חייו, ושם נפטר.