זיכרון

 

בעניין הזיכרון והשיכחה צריך האדם לפלס דרכיו, כי אף על פי שצריכים לזכור מאוד את כל דברי התורה, למרות זאת, לפעמים השיכחה היא טובה גדולה מאוד, כי יש הרבה דברים שצריכים לשכוח אותם ולהעבירם מדעתו דייקא כדי שלא יתבלבל ושלא יפול, חס ושלום, בדעתו על ידי זה לגמרי.

 

עצה זאת היתה העצה העמוקה של שבירת הלוחות, שעל ידי זה נתהווה השיכחה, וזה בחינת ‘לוחות ושברי לוחות מונחים בארון’, כי הלוחות הם בחינת זיכרון, כי הם כלל התורה שצרכים לכתוב אותה לזיכרון, ושברי הלוחות הם בחינת השיכחה, ושניהם מונחים בארון, כי אי אפשר לזכור את התורה ולקיימה כי אם על ידי בחינת שיכחה, היינו על ידי שישכח ויסלק מדעתו כל מה שעבר עליו בכל פעם, באופן שלא יפול על ידי הזיכרון, חס ושלום. וזה בחינת (תהלים מה): "שמעי בת וראי והטי אוזנך ושכחי עמך ובית אביך", וזה בחינת קשר סוף התורה עם התחלתה.

 

 

כשהגיע הצדיק רבי גרשון קיטועבר לארץ ישראל הלך ללמוד עם רבי חיים בן עטר, הלא הוא "אור החיים" הקדוש, ותלמידיו במערה שהיתה ידועה להם בלבד, ושם למדו לימודי קבלה ונסתרות.

 

תלמידי "אור החיים" הקדוש לא נתנו לרבי גרשון להיכנס עד אשר יקבלו רשות מרבם הקדוש. אמר להם רבי גרשון: "אמרו לרבכם שגרשון קיטובער גיסו של הבעל-שם-טוב רוצה להיכנס", ושאלו את הרב ונתן לו רשות.

 

כשנכנס רבי גרשון בדק אותו הרב הצדיק בעיניו הקדושות מראשו לרגליו, ואמר לו: "מדוע לא אמר בבקשתו להיכנס "הבעל-שם-טוב הקדוש", הרי יש הרבה בעלי-שם? מכיר אני אותו ושמו הוא ישראל בן שרה".

 

אמר לו רבי גרשון: "הבעל-שם-טוב רוצה מאוד לבוא לארץ ישראל". שאלו אותו ה"אור החיים" הקדוש: "האם הבעל-שם-טוב הקדוש רואה אותי?", השיב לו רבי גרשון: "כן", ושאל שוב הצדיק: "איך?", והשיב רבי גרשון ל"אור החיים", שרבי ישראל הבעל-שם-טוב רואה את ראשו וגופו אך לא את רגליו. אמר לו הרב: "אם כן, לא יגיע לארץ ישראל".