הלכות קדיש ,קדיש במניין ,המצטרפים לקדיש ,דיני ברכו

  

א. מנהגינו שכל המחוייבים לומר קדיש יתום, אומרו עם כולם ביחד, הן בקדיש על ישראל שקודם הודו, והן בקדישים שאחר בית יעקב, וקודם עלינו לשבח. (אולם קדיש שאומרים קודם יוצר, וכן קודם ערבית, מנהגינו שהשליח ציבור אומרו לבדו).

ב. כשאומרים שנים או שלשה יחד קדיש, והאחד מקדים את חבירו אם כל אחד בא בתוך כדי דיבור של חבירו, יש אומרים שימתין לאחרון ויענה אמן אחד ויעלה לכולם. וכן יכול להקדים ולענות אמן אחר הראשון ויעלה לו גם לשני. ויש שנוהגים לענות "אמן ואמן" על שניהם. ואם יש הפסק ביניהם אחר תוך כדי דיבור, יענה אמן אחר כל אחד ואחד.

ג. מנהגינו לומר קדיש יתום קודם עלינו לשבח. וכיון שנתקן אין לבטלו, ולכן אם אין שם מי שנמצא בתוך י"ב חודש לאב ואם יאמר הקדיש אחד המתפללים שאין לו הורים, או שהוריו אינים מקפידים שיאמר קדיש זה בחייהם.

ד. אף על פי שעיקר חשיבות אמירת הקדיש היא כשהבן אומר הקדיש על אביו שנפטר, מכל מקום אב יכול לומר קדיש על בנו שנפטר.

ה. כשיש כמה אנשים שאומרים קדיש ביחד, כפי מנהגינו, ואחד מהם אומר הקדיש בלחש, אין בזה כל חשש.

  

ו. נאמר בתורה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ודרשו חז"ל, מכאן שכל דבר שבקדושה לא בפחות מעשרה. ועיקר אמירת קדיש וקדושה, אינם אלא מדרבנן, אך הסמיכום חכמים על פסוקים. וצריכים כל העשרה להיות גדולים, מבן י"ג שנה ומעלה. ומכל מקום יש אומרים שבשעת הדחק אפשר לצרף קטן שיודע למי מברכים, עם תשעה גדולים, לדברים שבקדושה. אולם דעת רוב גדולי הפוסקים שאין הקטן מצטרף לעשרה כלל, ואפילו בשעת הדחק. ואם רואה אדם שהציבור מתכוננים לצרף קטן לעשרה, עליו לצאת משם מיד כדי שלא תארע תקלה על ידו ויכשלו בהזכרת השם לבטלה בתפילת החזרה וכו’.

ז. יש להזהר כשרוצים למנות את יחידי הקהל, להיווכח אם יש מנין בבית הכנסת או לא, שלא ימנו אותם במספר לגולגלותם, שהרי אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה. וגם אם מונים אותם במספר אותיות א’, ב’, ג’ וכו’, אסור. אלא רק יביטו בהם וימנו אותם במחשבה בלבד, או שימנו אותם בפסוק שיש בו עשר תיבות, כגון, "הושיעה את עמך וגו’", וכדומה.

ח. נער שמלאו לו י"ג שנה, נעשה בר מצווה, וחייב בכל מצוות, ומצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה. ומיד עם מלאת לו י"ג שנה עם צאת הכוכבים של הלילה של אותו היום שנולד בו, נעשה כגדול לכל דבר, ואין צורך להמתין עד לאותה שעה שנולד בה מעת לעת. וגם אין הדבר תלוי בנחת התפילין, אלא במלאת לו י"ג שנה.

ט. מי שנולד בחודש אדר בשנה פשוטה, והשנה שמלאו לו י"ג שנה היא שנה מעוברת, אינו נעשה בר מצווה  להתחייב בכל המצוות ולצרפו למניין אלא בחודש אדר שני, כי חודש אדר שני הוא חודש אדר העיקרי, וחודש אדר א’ אינו אלא כתוספת בלבד לשנה המעוברת. אבל מי שנולד בשנה מעוברת באדר ראשון, וגם השנה שמלאו לו י"ג שנה היתה מעוברת, נעשה בר מצווה באדר ראשון.

י. מי שנולד בניסן שנה פשוטה, והשנה שבה ימלאו לו י"ג שנה היא שנה מעוברת, אינו נעשה לבר מצווה עד שיבוא חודש ניסן.

יא. לכתחילה אין להסתמך על עדות הנער עצמו שאומר שמלאו לו כבר שלוש עשרה שנה, כדי לצרפו למנין אמירת קדיש וקדושה, אף שרואים שהוא מניח תפילין. ולכן צריכים לשמוע מפי אביו של הנער שאומר שמלאו לבנו י"ג שנה, או שישמעו מפי איש אחר שמעיד ששמע כן מפי אביו, ואף על פי שהוא עד מפי עד נאמן. ומכל מקום אם אי אפשר למצוא איש שיעיד כן, ויש טורח ציבור להמתין להשלמת המניין, יכולים לסמוך על עדות הנער להשלימו לעשרה אפילו לומר כל החזרה עם קדושה וברכת כהנים.

יב. במה דברים אמורים לעניין צירוף הנער למנין לאמירת דברים שבקדושה, אבל להיות הנער שליח ציבור, אין להקל אפילו באקראי, אלא אם כן שמעו מפורש כן מפי אביו שמלאו לבנו י"ג שנה, וגם שיודע שהביא שתי שערות. ואף על פי כן כשאין אף אחד מהציבור שיודע להיות שליח ציבור, נראה שיש להתיר בשעת הדחק גדולה כזאת להרשות לנער שירד לפני התיבה, כדי לזכותם בתפילת החזרה, אף על פי שלא נודע לנו אם הביא שתי שערות. אולם לתפילת ערבית יכול הנער להיות שליח ציבור, אף על פי שאין ידוע לנו אם הביא שתי שערות, ואפילו על סמך עדות הנער שמלאו לו י"ג שנה.

יג. חרש המדבר ואינו שומע, דינו כפקח לכל דבר, ומצטרף לעשרה. וכן הדין באילם שהוא שומע ואינו מדבר, שאף על פי שאינו יכול לענות קדיש וקדושה, מכל מקום מצטרף למנין. ואומרים עמהם גם חזרה וקדושה וברכת כהנים. אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן שאינם מצטרפים למנין. אולם בזמן הזה שיש בית ספר מיוחד לחרשים ואלמים, ומקנים דעת לתלמידיהם, ויוצאים משם כאנשים פקחים, ויכולים גם כן לדבר קצת, אלא שאינם מבטאים דיבורם באופן ברור, מותר לצרפם למנין לאמירת קדיש וקדושה וברכו. אך לענין חזרה אין לשליח ציבור לומר חזרה אם אין שם מנין בלעדיו, אלא יאמר תפילת שמונה עשרה בקול רם עם הציבור, עם הקדושה וכן לא יקראו בתורה בברכות.

יד. אין להתיר לומר קדיש וברכו ושאר דברים שבקדושה הנאמרים בעשרה, סמוך לקברות צדיקים, מבלי שיהיה שם מנין של עשרה אנשים. ואין לסמוך בזה על דברי אגדה לומר שצדיקים במיתתם קרויים חיים, לצרפם למנין. ואם עברו ואמרו קדיש, אין לענות אמן אחריהם, שהיא בכלל אמן יתומה.

טו. אין לצרף למנין מי שמחלל שבת בפרהסיא, כגון מי שנוהג במכונית בשבת ברשות הרבים, ויש שמקילים בזה בשעת הדחק. ומכל מקום אם האומרים קדיש הם בחזקת מחללי שבת בפרהסיא, ודיא שצריך השליח ציבור או ישראל כשר אחר לומר עמהם הקדיש, כדי שיצאו הרבים ידי חובתם.

טז. הקראים שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, אינם מצטרפים לעשרה לקדיש ולקדושה ולתפילה בציבור. ואם חזרו בתשובה וקבלו עליהם דברי חברות מצטרפים לכל דבר שבקדושה.

יז. נכון לפסוע שלש פסיעות בכל קדיש שאומרים בו: "עושה שלום במרומיו", ולא רק בקדיש תתקבל. ואין חילוק בזה בין שליח ציבור לשאר כל אדם שאומר קדיש "יהא שלמא" או "על ישראל". וכן יש לפסוע בקדיש תתקבל של ערבית, וכן בקדיש שלאחר ברכה מעין שבע בליל שבת.

 

 

יח. אחר הקדיש (שאחר ישתבח) אומר השליח ציבור בקול רם ברכו את ה’ המבורך, והקהל עונים אחריו ברוך ה’ המבורך לעולם ועד, והשליח ציבור חוזר ואומר ברוך ה’ המבורך לעולם ועד, כדי להכליל עצמו בין המברכים.

יט. השליח ציבור אומר ברכו גם כשיש מנין מצומצם. ומנהגינו שאין השליח ציבור עונה אמן אחר שהקהל ענה ברוך ה’ וכו’, אלא חוזר ועונה ברוך ה’ המבורך וגו’.

כ. יש אומרים שהשליח ציבור צריך לענות ברוך ה’ המבורך וגו’, יחד עם הציבור, ולא אחריהם, ולא נהגו להקפיד בזה.