תשמישי קדושה ונרות בית כנסת, לילך לבית מדרש,ועוד

 

א. שם ה’ הנכתב ברמז, כגון אות ה’, או ב"ה, ובעזה"י, אין איסור במחיקתם.

ב. מי שהיה לו ארון עץ לספרי קודש, ולאחר שהרחיב ה’ גבולו עשה ארון יפה לספרים, יש אומרים שרשאי להשתמש בארון הראשון לצורך חול, על ידי שיפקיע את קדושתו על ידי שאלה.

ג. נכון שלא ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו, ושיהיה לו נוח לראות בו, אלא אם כן הספר כבר מונח לפניו, שאז מותר להניח הספר השני על גביו כדי לעיין בו.

ד. מותר לכתוב דברי תורה על גבי ספר פתוח, ויש מחמירים לכתוב על הכריכה מבפנים.

ה. תלמידי חכמים הלומדים בבית הכנסת, מותר להדליק סיגריה מנר הדולק בבית הכנסת, ואין להחמיר להצריך להדליק את הסיגריה על ידי קיסם או נר אמצעי, שדעת כמה פוסקים לאסור דווקא על ידי קיסם.

ו. מותר למכור ספר תורה ישן, על מנת לקנות בדמים ספר תורה חדש מהודר יותר. ובלבד שהספר תורה החדש יהיה מוכן, וחסר רק נתינת הדמים.

 

 

ז. מצווה לרוץ בהליכתו לבית הכנסת. אבל אסור לרוץ בצאתו מבית הכנסת. ומי שיש לו אפשרות ללכת רגלי לבית הכנסת לתפילה, עדיף יותר שיעשה כן מאשר שיסע ברכב. ומכל מקום אםהוא ממהר להגיע לבית הכנסת מוקדם ככל האפשר, יכול לנסוע ברכב, וכל שכן אם בית הכנסת נמצא במקום מרוחק מביתו. אלא שנכון שיעמיד את הרכב במרחק קצת מפתח בית הכנסת, כדי שילך רגלי עד הפתח.

ח. הנכון שכל אדם ירגיל את עצמו לאכול בכל יום פת שחרית, ובפרט אם הוא הולך אחר התפילה ללמוד בבית המדרש, כדי שיהיה בריא וחזק ויוכל לעבוד את השי"ת בתורה ובתפילה.

ט. אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש, ויקבע עת ללמוד בכל יום. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה.

י. ישתדל אדם ללמוד בכל יום לפחות ב’ הלכות, כדי שיהיה בכלל מה שאמרו: כל השונה הלכות בכל יום מבוטח לו שהוא בן העולם הבא. ובעלי בתים שאינם לומדים בכל יום אלא ג’ או ד’ שעות בלבד, ילמדו הלכות מספרי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, ואינם יוצאים ידי חובתם בלימוד משנה וגמרא בלבד, שאין למדין הלכה מפי תלמוד. וילמדו הלכות מפי תלמיד חכם מובהק הבקי בהלכה. וראוי ונכון ללמוד מפעם בפעם בספרי מוסר ואגדה, בדברים המביאים לידי יראת שמים ומידות נעלות.

יא. תלמיד חכם או בן ישיבה הלומד בכל היום בסדר הלימוד שלו, אינו צריך לקרוא חוק לישראל, ומכל מקום טוב ונכון שגם בן ישיבה יקבע לימוד בחוק ישראל בין הסדרים בישיבה, בשעה שאינו לומד גמרא ומפרשיה.

 

 

יב. אחר שיסיים זמן הקביעות בלימוד התורה, ילך לעסקיו. וישתדל אדם שלא להתבטל ממלאכה, שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע. וזה וזה מתקיים בידו.

יג. אף על פי שעל האדם מוטלת חובת ההשתדלות בעניין הפרנסה, מכל מקום עליו לבטוח בהשם יתברך, שהוא זן ומפרנס לכל חי, ולא יסיר מבטחו מהקדוש ברוך הוא, ויתלה בו הצלחתו, שהכל מידו המלאה. ומכל מקום מותר לאדם לבטח את עצמו בביטוח חיים, ואין לחשוש בזה משום חוסר בטחון בהשם יתברך, ובלבד שהדבר ייעשה על פי ההלכה, בהתייעצות עם מורי הוראה. יש להיזהר שלא לחתום על סעיף המתיר עריכת ניתוח אחר המוות.

יד. יזהר לישא וליתן באמונה, שלא יהיה בעסקיו חשש גזל ותרמית. ועל כן ראוי והגון ללמוד הלכות אלו, כדי שידע את האסור ואת המותר בעיניינים אלה.

טו. יזהר מלהשבע אפילו על דבר אמת, ואפילו אם נשבע על דבר ומקיימו.

 

 

טז. מצווה מדברי סופרים ליטול את הידיים קודם שאוכל סעודה עם פת, ומצווה לשמוע דברי חכמים. והסמיכו זאת על הפסוק: "והתקדשתם והייתם קדושים", והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו’. ואף זהו מצווה מדברי סופרים מכל מקום מברכים על נטילת ידיים קודם הניגוב: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים". שגם על מצוות דרבנן שייך לברך בלשון "וציוונו", שהקב"ה ציוונו לשמוע לדברי חכמים. וצריך להיזהר מאוד בנטילת ידיים, שכל המזלזל בנטילת ידיים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם.

יז. אף מי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להם שום טומאה, אינו רשאי לאכול לחם עד שיטול ידיו.

יח. גם הנשים חייבות בנטילת ידיים, ועל כן צריך כל אדם להיות בקי בהלכות נטילת ידיים, וללמד את בני ביתו דיני נטילת ידיים, וישגיח שיטלו ידיהם כהלכה. וכן יחנך את בניו ובנותיו הקטנים לנטילה בברכה.

יט. האוכל פחות מכזית פת (פחות מ-27 גרם) מעיקר הדין אינו צריך ליטול את ידיו, ורק אם בדעתו לאכול שיעור כזית, צריך ליטול את ידיו, אבל לא יברך על נטילה זו. ורק אם בדעתו לאכול פת שיעור כביצה שהוא כ-54 גרם, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידיים. והמחמיר ליטול ידיו (בלי ברכה) גם בפחות מכזית תבוא עליו הברכה. ויש מחמירים ליטול ידיהם בלי ברכה באכילת פת כשיעור 18 גרם, לחוש לסוברים דכזית הוא כ – 18 גרם.

כ. הנוטל ידיו בברכה על דעת לאכול שיעור כביצה פת, ואחר שהתחיל לאכול, נאנס ולא יכול להמשיך באכילתו, אינו חייב לאנוס עצמו לאכול עד שיעור כביצה, כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה, שמה שבירך על נטילת ידיים אין זו ברכה לבטלה. ומכל מקום לכתחילה חכם עיניו בראשו, לאכול בתחילת הסעודה פת שיעור כביצה, ורק אחר כך יאכל משאר מאכלים.