לתת לאחרים לאכול, והנהגות בעת הסעודה,ועוד

  

א. מי שקבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, והיה בדעתו לאכול למעלה משיעור 216 גרם, ונטל ידיו ובירך המוציא, ונאנס ולא אכל שיעור זה, מברך ברכה אחרונה על המחיה ועל הכלכלה, אף שבירך בתחילה המוציא. ומה שבירך המוציא לא נחשב כמי שבירך ברכה לבטלה. ומי שאכל עוגה ולא היה בדעתו לקבוע סעודתו על זה, ותוך כדי אכילה נמלך ורוצה לקבוע על זה סעודתו, יכול להמשיך באכילתו על סמך ברכת מזונות שבירך בתחילה, ואינו צריך לברך עתה המוציא, אף שאוכל שבעים ושתים דרהם.

ב. זלאביה (זינגולא) הנעשית מסולת ודבש, ומטגנים אותה בשמן, מברכים עליהם מזונות. וכן במה שעושים מקמח דליל עם סוכר ומטגנים אותו ומטבלים אותו בדבש כשהוא חם, ברכתו מזונות. ואפילו אם קבע סעודתו עליהם, דהיינו שאכל יותר משיעור 216 גרם, אינו מברך אלא מזונות וברכה אחת מעין שלש.

ג. האוכל מיני פירות עם פת הבאה בכיסנין, ומלפת בפירות אלה את העוגה, אף שאוכל מהם באמצע בלי העוגה, אינו מברך על הפירות. ואם באמצע אכילת העוגה אוכל פירות לבדם, ואינו מלפת ביחד, אין האחד פוטר את השני בברכה, וצריך לברך על שניהם.

 

 

ד. לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. אולם אם בא לביתו אורח נכבד שאינו שומר תורה ומצוות, אבל מוקיר את התורה ולומדיה, ואם לא יכבדו באיזה כיבוד יגרום הדבר שהאורח ישנא את לומדי התורה, ואם יבקש ממנו לברך או ליטול ידיו יפגע ויבוא לידי שנאת שומרי התורה, יש להקל ליתן לפניו כיבוד מאכל ומשקה, אף שאינו מברך. ונכון שהוא עצמו יברך בקול רם ויאמר לאורח שישמע והוא מוציא אותו ידי חובה.

ה. אין משיחין בסעודה, ואפילו בדברי תורה, שמא יקדים קנה לושט, ואפילו מי שנתעטש אין אומרים לו לבריאות או חיים טובים. ובזמן הזה שאין אנו נוהגים לישב בהיסבה נהגו להקל בזה להפסיק בדיבור באמצע הסעודה. וכן נהגו גם כמה תלמידי חכמים לדבר בעת הסעודה, בפרט בדברי תורה והלכה. ואם שמע ברכה מחבירו והוא קרוב לבית הבליעה, יהרהר אמן בליבו ודיו. אמנם בליל הפסח שאוכלים בהיסבה יש להיזהר שלא להשיח בסעודה בעת שמיסב, שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה.

ו. לא ישתה אדם מהכוס ויתן לחבירו, מפני הסכנה, שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה, ואם השותה חולה ידבק ממנו. והנהג לשתות מכוס בעל הבית שקידש עליו, ואם יש אורחים זרים בבית, נכון שיקנח בידיו המקום ששתה ממנו, או שיתן יין מהבקבוק לתוך כוס אחר ויתן לפניהם. וכבר נהגו להקל לשתות גם ב’ כוסות, דלא חיישינן לזוגות בזמן הזה.

ז. אין מסתכלים בפני האוכל ולא במנתו, שלא לביישו. ויטב ליבו בסעודתו אם מעט ואם רב, ויחשוב שאוכל כדי שיהיה לו כח לעבודתו יתברך, ויאכל פתו בשמחה, ולא בכעס ודאגה, ולא יהיה קפדן בסעודה, שאז הוא גם מונע מבני ביתו לאכול. ולא ינגוס מהפרוסה ויניחנה על השולחן, מפני שנמאסה לבריות. ושניים שיושבים יחד הגדול פושט ידו תחילה, ואחריו מי שקטן ממנו. וכן אם מניחים פירות ומגדנות בפני האורחים, הגדול פושט ידו תחילה.

ח. הנכנס לבית חבירו, צריך שיעשה כל מה שיאמר לו בעל הבית, ולכן אם מכבדו במאכל ומשתה, ואין בהם חשש איסור, צריך שישמע לו. ומשורת דרך ארץ שימתין עד שיחזור ויבקש ממנו. ואם האורח נוהג להחמיר באיזה דבר שיש בו סרך איסור, ורשאי להחמיר כן גם  אם בעל הבית אינו נוהג להחמיר. אלא אם כן הוא דבר שאין בו סרך של איסור, רק פרישות בעלמא, טוב שיסתיר הנהגתו מאחרים.

ט. יזהר שלא יטנף מלבושיו באכילתו. וטוב שיאכל על ידי כף ומזלג, ולא יאכל בשתי ידיים, אלא ביד אחת. ולא ימהר בלעיסתו ואכילתו, כדרך הגרגרנים, ויפסיק מעט בין לעיסה ללעיסה, ולא ישמיע קול בעת הלעיסה. ולא ישתה ב’ כוסות בזה אחר זה, ולא יאחז בידיו פרוסת לחם גדולה יותר מהרגיל אצל הבריות. וינהג כן אפילו הוא לבדו בביתו.

י. מה שאמרו לא ישתה אדם כוס יין בבת אחת, דין זה לא שייך ביין מתוק (מיץ ענבים), וכן ביינות שלנו שהם רפויים.

יא. המנהג לשתות מים ושאר משקאות בפני רבים, בין בתוך הסעודה ובין שלא בתוך הסעודה.

יב. לא יאכל וישתה מעומד, ולא יאכל את המאכל כולו עד קיצו, אלא ישייר מעט.

  

 

יג. מותר לאכול דייסא בפת במקום כף, והוא שיאכל הפת אחר כך. והמדקדים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסא. והנשאר מן הפת אח"כ אוכלים אותו.

יד. הזורקים סוכריות ומעדנים בבית הכנסת על חתן וכלה, יש להם להיזהר שלא יבואו לידי ביזיון אוכלים. וכן יש להיזהר שלא יזרקו הסוכריות במקומות שאינם נקיים, שלא להפסיד האוכלים. ואם רואה אוכלים מושלכים בארץ, אסור להניחם כך, אלא צריך להסירם משם. וכן אסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה שלא לצורך.

טו. יש נוהגים כשעושים פירות כבושים במים ומלח, מניחים בתוכם חתיכת פת, כדי שיהיה לכבושים טעם יפה. ואף שחתיכת פת זו נמאסת ומתקלקלת, יש להם על מה שיסמוכו.

טז. יש להיזהר כשנותן פת מהלחם משנה למסובין, שלא לזרוק הפת לפני המסובין, אף אם אין הפת נמאסת בזריקה זו, אלא יניח הפת על השולחן, או שיתן דרך מסירה. ואין סומכין קערה מלאה בפת, כדי שתעמוד יפה, דיש לחוש שמא ישפך מהקדרה על הפת וימאס.

יז. ארגז מעץ שמונחים בתוכו מאכלים, מותר לשבת עליו, שאינו גורם למעיכת המאכלים. אבל אם ישיבתו גורמת למיעוך המאכלים הנמצאים בארגז, או שהוא שק וכו’, אין לשבת עליהם.

יח. במקום צורך מותר להניח ככר לחם ולתת עליו ספר כדי לעיין בו, שהרי עושה אדם כל צרכיו בפת, וכל שאינו מידי דממאיס עושים בפת, וסומכים בה הקערה, וקל וחומר לספר שהוא למצוות לימוד תורה.

 

  

יט. שכח והכניס משקים לתוך פיו בלי ברכה, בולעם, ואינו מברך עליהם ברכה ראשונה, וינהג כן אפילו אם אינו דחוק לשתות המשקה שהכניס לתוך פיו. ויהרהר הברכה בליבו בעוד המשקה בפיו. ואם שתה שיעור רביעית בלי ברכה ראשונה, יברך לאחריה ברכת "בורא נפשות". ואם שותה עוד יברך ברכה ראשונה, ולא יסמוך על מה שהרהר הברכה בליבו. ויאמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ויברך. ואם הכניס אוכלים לתוך פיו בלי ברכה, אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפלטנו, יפלטנו ויברך עליו, שאינו יכול לברך כשפיו מלא באיזה מאכל. ואם הוא דבר שנמאס מסלקו לצד אחר בפיו ומברך.

כ. לכתחילה טוב ונכון להסיר את הפירורים מתוך פיו בעת הברכה, כדי שלא יגמגם בברכה, וכן אם יש בפיו ריבוי של רוק, נכון שיבלענו קודם שיברך.