דיני הפסק בברכות התורה, דיני קורא ומקרא

 

א. ראש חודש טבת שחל בימות החול, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים שלושה עולים בספר תורה הראשון בפרשת ראש חודש, ואין השלישי אומר קדש. והעולה רביעי קורא בספר תורה השני, בפרשת הנשיאים, לחובת קריאת היום. והרביעי אומר קדיש. ואם טעה הקורא הראשון והתחיל לקרוא בספר תורה השני, בעניין חנוכה, אין לו להפסיק ולקרוא בספר תורה הראשון, בפרשת ראש חודש, אלא הראשון יסיים את הקריאה בעניין חנוכה, והשלושה העולים אחריו יקראו בפרשת ראש חודש, ויאמר הרביעי חצי קדיש. ואם לאחר שבירך ברכות התורה, פתח הספר תורה ומצא של חנוכה, ועבר וגלל הספר תורה לקריאת ראש חודש, בדיעבד אינו חוזר לברך שנית, אלא אם כן דיבר בדברים שאינם מעניין הקריאה.

ב. ראש חודש טבת שחל בשבת, מוציאים שלושה ספרי תורה, וקוראים שישה בפרשת השבוע, המשלים בספר שני, פרשת ראש חודש, והמפטיר בספר שלישי פרשת הנשיאים. והמשלים אומר חצי קדיש, וכן המפטיר. ואם עלו ז’ עולים או יותר בספר הראשון, אומרים ג’ קדישים.

 

 

ג. צריך העולה לתורה והשליח ציבור לקרוא מעומד, ולא יסמכו עצמם לכותל או לתיבה, אלא אם כן הם בעלי בשר, או זקן או חולה שקשה להם בלי לסמוך. וכן אם לא יוכל העולה לראות הכתב של הספר תורה כדי לקרוא עם השליח ציבור אלא על ידי שיסמוך עצמו וישען על התיבה, רשאי לעשות כן.

ד. שליח ציבור שיודע לקרוא בתורה בטעמיה ובדקדוקיה, וחלה ברגליו עד שנעשה נכה ל"ע, והוא מרותק לכיסא גלגלים, אם יכול להתאמץ בעזרת אנשים אחרים שיקימוהו ויוכל לעמוד ולהיסמך על התיבה, רשאי להיות שליח ציבור ולקרוא בתורה, אבל אם אינו יכול לעמוד כלל, אפילו על ידי סמיכה גמורה, אין להתיר לנכה כזה להיות שליח ציבור ולקרוא בספר תורה מיושב. אבל בית חולים שנמצאים בו חולים והמוגבלים במגבלות שונות, ומספר גדול מהחולים אינם מסוגלים לברך את ברכת העליה לספר תורה, שאינם יכולים לבטאות את הברכה בצורה מובנת, אך הם בהכרה מלאה. ואין שם חולים אחרים המסוגלים לברך, מותר להוציא ספר תורה ולהעלותם לתורה, באופן שיבטאו היטב על כל פנים את שם השם ומלכות שבברכה. ומותר לענות אחריהם אמן.

ה. העולה לספר תורה, צריך לעמוד לימין השליח ציבור, אפילו אם הוא רב הקהילה וחכם הקהל, וקורא את הקריאה בעצמו. וכאשר השליח ציבור עצמו עולה לספר תורה, צריך שיעמוד אחר לידו, שכשם שניתנה לנו התורה על ידי סרסור, וזה העומד לידו עומד בימינו. ומנהג ספרדים לקרוא בספר תורה כשהוא עומד על הבימה זקוף.

ו. מנהג ספרדים לעמוד בפני אביו ורבו כשעולים לתורה, ונשארים עומדים עד שיחזרו למקומם. ועל כל פנים בדרך עלייתו לספר תורה, וכן כשהוא מסיים את קריאתו וחוזר למקומו, צריך לעמוד בפניו.

ז. יש נוהגים שאחר שסיים העולה לברך ברכה אחרונה של קריאת התורה, אינו חוזר מיד למקומו, אלא עומד בצד השמאלי של הבא אחריו, עד שהבא אחריו יסיים את קריאתו, ויש סמך נכון למנהגם. ומנהג ספרדים לומר לעולה לתורה המסיים את קריאתו, "חזק וברוך" והוא עונה "חזק ואמץ".

ח. העולה לתורה ילך אל התיבה בזריזות ובדרך קצרה, ויחזור בדרך ארוכה יותר, ואם שני הדרכים שווים, יעלה לתורה דרך צד ימין.

ט. המנהג שיש נוהגים להתנשק עם העולה לספר תורה לאחר שסיים את קריאתו בתורה, אינו נכון לפי ההלכה,  ומצווה רבה לבטלו בהסברה ובדרכי נועם, ובפרט שכאן בארץ ישראל מנהג רוב העדות שאינם מתנשקים כלל. אבל המנהג שנהגו לנשק את ידי אביו או רבו, או שאר קרובים שחייבים בכבודם, הוא מנהג נכון וישר, ויסודתו בהררי קודש. וכן מנהג הספרדים שהעולה לספר תורה אחר סיום קריאתו ניגש אל מקום אביו ומקום רבו, ומנשק את ידיהם דרך הכנעה.

י. אין הציבור רשאים לענות אמן עד שתכלה הברכה מפי המברך, ואין הקורא רשאי לקרוא עד שיכלה אמן מפי הציבור. והמנהג שהשליח ציבור עונה אמן בקול רם כדי שיבינו הקהל שהעולה סיים ברכתו, ויטו אוזן לשמוע את הקריאה, ויפסיק קצת בין אמן לתחילת הקריאה.

יא. חרש המדבר ואינו שומע, יכול לשמש כשליח ציבור ולקרוא בתורה להשמיע לרבים. וכל שכן חרש השומע על ידי מכשיר שמיעה, שיכול לקרוא בתורה ולהוציא את הרבים ידי חובתם. וחרש שאינו שומע ואינו מדבר, אין לצרפו לעשרה כדי לקרוא בתורה בברכות, שספק ברכות להקל, ואפילו אם הוא לומד בבית ספר מיוחד לחרשים-אילמים, המקנים דעת לתלמידיהם. אבל מותר לצרפו למניין לומר קדיש.

יב. כשאולם בית הכסת הוא גדול ורחב, ורוצים להשמיע לציבור קריאת הספר תורה וחזרת השליח ציבור דרך הרם-קול, בימות החול, יש להם על מה שיסמוכו להקל בזה במקום צורך. והשומעים קריאת התורה דךר הרם-קול יוצאים ידי חובתם ועונים ברכו ואמן אחר ברכות, הנשמעים דרך הרם-קול. אבל אין יוצאים ידי חובה בשמיעת קריאת התורה דרך הרדיו.

יג. שליח ציבור שאינו נזהר לטבול לקריו, מותר לו לכתחילה לשמש כשליח ציבור לקריאת התורה וחזרת הש"צ.

יד. הקורא בתורה וטעה בפסוק שמוזכר בו שם ה’, יש נוהגים לסיים לקרוא את הפסוק כולו, ורק אחר כך לחזור ולקרוא את הפסוק כולו. ומכל מקום מצד הדין אפילו אם קרא חלק מהפסוק שיש בו הזכרת ה’, וטעה בטעמים וכיוצא בזה, חוזר וקורא הפסוק כדת וכדין, בטעמיה ודקדוקיה, ואין בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה.

טו. שליח ציבור הקורא בתורה, חוזר הפרשה בינו לבין עצמו לפני הקריאה, מותר לו לומר הפסוקים בהזכרת שם שמים כקריאתו, אף שחוזר פסוק אחד כמה וכמה פעמים. ויקראנו כקורא בתורה, ללא כל שינוי.

טז. אין ספק שמותר לקרוא בספר תורה דרך המשקפיים, או זכוכית מגדלת, ולא חשיב הקורא כקורא בעל פה, ואין צריך להחמיר להסיר המשקפיים בעת הקריאה בתורה. והוא הדין בזה בקריאת המגילה ביום פורים, ובקריאת פרשת זכור, שראיה דרך משקפיים היא ראיה גמורה. ואפילו אם היו המשקפיים כהים, כגון משקפי שמש, וכדומה.

יז. ומכל מקום אין לקרוא בספר תורה מתוך ראי (מראה) המכוון כנגד אותיות הספר תורה, שהרי אינו רואה אלא את הבבואה, אף על פי דחשיב שפיר ראיה.

יח. ספרדי המתפלל עם אשכנזים בשבת ויום טוב, ושומע קריאת ספר תורה במבטא אשכנזי, או שהיה העולה לתורה תימני וקרא בעצמו במבטא תימני, השומע יצא ידי חובת שמיעת קריאת תורה, כשמבין את הלשון והמבטא. וכן להיפך. ורק בשבת פרשת זכור, נכון וראוי לשמוע את הקריאה במבטא שרגיל להתפלל בו, מפני שקריאת פרשת זכור היא מן התורה.

יט. בית כנסת של אשכנזים המתפללים וקוראים בתורה במבטא אשכנזי, ושלא כמנהגם בתורה קראו בשבת אחת במבטא ספרדי, וכן להיפך, יוצאים ידי חובתם. שאין השינוי במבטא וההברה מעכב בקריאת התורה. ולפיכך אם אין מי שיקרא בבית הכנסת בתורה, אלא מי שקורא במבטא אחר מזה שרגילים בו הציבור מותר לו לכתחילה לקרוא בתורה במבטא שלו. ובשבת פרשת זכור ראוי להחמיר בזה.

כ. בית כנסת של אשכנזים המתפללים וקוראים בתורה דרך קבע בהברה ספרדית, אינם צריכים לשנות מהמבטא הספרדי שהורגלו בו, ואין להם להשגיח במערערים המבקשים לקרוא בתורה במבטא אשכנזי. ובפרט בהזכרת שם ה’, שהאשכנזים מבדילים בין קמץ לפתח, ומבטאים את שם ה’ בקמץ, ואילו אצל הספרדים  הקמץ והפתח נראים דומים. ואם אין מחלוקת מצד המתפללים, יכולים אף לשנות מבטאם האשכנזי למבטא ספרדי, אף לכתחילה.