דין קידוש במקום סעודה,דין בציעת הפת בשבת

 

א. מי שקידש ואכל, ואחר אכילתו הקיא כל מה שאכל ושתה, יחזור ויאכל לכל הפחות כזית פת, כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה. ואם אינו יכול לאכול, או שחושש ששוב יקיא כל מה שיאכל, אין צריך לאכול. (ילקו"י ד/א שב)

 

 

 ב. מנהג נאה הוא לקשט את שלחן השבת בפרחים ושושנים, ובמיני בשמים, לכבוד שבת. ובכדי לברך עליהם ברכת הריח ולהשלים ל"מאה ברכות" בשבת. (ילקו"י ד/א שג)

ג. אם בירך על הבשמים לפני הקידוש, וחוזר להריח בהם אחר ברכת המוזן, אינו חוזר לברך, מאחר שהיו לפניו, ואין ברכת המזון חשובה הפסק אלא בעניני אכילה ושתיה.

ד. יש נוהגים לקחת שתי אגודות הדסים או שאר בשמים, ואומרים : "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". (ילקו"י ד/א שג)

ה. מברך על שתי ככרות שלמות, ויניח את שתי הככרות זה על גב זה, ואוחז שתיהן בידו, ובוצע התחתונה. ועל פי האר"י ז"ל יש לבצוע על העליונה. (ילקו"י ד/א שד)

ו. יש נוהגים על פי האר"י ז"ל להניח על השולחן י"ב ככרות קטנים לכל סעודה, ששה על גבי ששה כמין ניקוד סגו"ל. ולוקחים שנים האמצעיים ובוצעין מאחד. ואפילו מי שאין לו יד בקבלה, רשאי לנהוג כן, שדוקא בעניני כוונות וכדומה, אינם אלא למי שמבין בקבלה. וגם בשבת ויום טוב יש לסדר י"ב ככרות כנזכר. (ילקו"י ד/א שה)

ז. לכתחילה יש להקפיד שהלחמים יהיו שלמים לגמרי, ולכן לא יסיר את התוית הדבוקה בלחם אלא אחר בציעתו, כדי שהלחם יהיה שלם בשעת הברכה. (ילקו"י ד/א שה)

ח. אם יש לו ב’ חצאים של לחם, יחברם זה עם זה על ידי חתיכת עץ דקה שאינה מוקצה, [קיסם], כדי שייראה לחם שלם. ואם אין לו חתיכת עץ שאינה מוקצה, יקרבם זה לזה, ויברך.

ט. אם אין לו ב’ לחמים ללחם משנה, יכול לצרף מצה שלמה ללחם משנה. ויקפיד שתהיה המצה שלימה, ולא סדוקה [היכולה להשבר על ידי שיתפסנה], או שבורה.

י. ככר מוקפא שהוצא מן הפריזר שבמקרר בשבת, אם אין לו ככר שלם אחר, יש להקל לצרף ככר זה ללחם משנה, ואין צריך להמתין עד שהככר יופשר מקפאונו. [ומותר להניח לחם קפוא בתוך מגש וכדו’ ולהניחו על הפלאטה החשמלית בשבת, וקודם לכן ינער את גושי הקרח שעל הלחם. והמחמיר תבא עליו ברכה]. (ילקו"י ד/א שז)

יא. לחם חתוך, אם כשאוחז הפרוסה עולה הככר עמה, חשיב לחם שלם לענין לחם משנה. אבל אם הוא חתוך יותר באופן שכאשר אוחז הפרוסה אין הככר עולה עמו, לחם פרוס מיקרי, ואין יוצאין בו ידי חובת לחם משנה. ולכן לחם פרוס אפילו אם הוא מונח כולו בתוך ניילון, אינו מצטרף ללחם משנה. (ילקו"י ד/א שט)

יב. גם הנשים חייבות בשלש סעודות שבת, וב"לחם משנה", שאף הן היו בנס המן. [ובכל מעשה שבת איש ואשה שוין]. ולכן צריכות לשמוע ברכת המוציא מפי בעל הבית, ולכוין לצאת ידי חובת הברכה ו"לחם משנה". והמברך צריך להמתין להן עד שיטלו את ידיהן לסעודה, כדי להוציאן ידי חובת לחם משנה.

יג. גם ביום טוב צריך לבצוע על "לחם משנה". (ילקו"י ד/א שט)

יד. קודם שיברך המוציא יתפוס את הלחם בידו, ולא יברך קודם שיתפוס הלחם. ויתן שתי ידיו על הלחם בשעת הברכה. (ילקו"י ד/א שי)

טו. אם הוא לבוש בכפפות בימי הקור, צריך להסירן בעת הברכה. אבל מי שיש לו גבס על ידיו, מותר לו לבצוע על הפת, ואין צריך ליתן לאחד מבני הבית שיבצע על הלחם.

טז. אין להתחיל לבצוע את הלחם עד שיסיים ברכת המוציא כדי שתהיה הברכה על שתי ככרות שלמות.

יז. מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. ואף שבחול אין לבצוע פרוסה גדולה, שנראה כרעבתן. ולא פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, מכל מקום שבת שאני.

יח. הבוצע צריך לכוין לפטור בברכת המוציא את השומעים, ויאמר להם שיכוונו לצאת ידי חובת הברכה, ושלא יענו "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת שם ה’.

יט. קודם שיטעם מהפת יטבל הפת במלח. ואם אין לו מלח, יטבל הפת במאכל שיש בו מלח, או בסוכר. (ילקו"י ד/א שיא)

כ. נכון יותר שאחר שחתך לעצמו יטעם מהלחם, ואחר כך ימשיך לחתוך לשאר המסובין. ואין המסובין רשאים לטעום מהלחם עד שיטעם הבוצע. ואם יש לפני כל אחד ואחד לחם משנה, יכולים לטעום, אף על פי שהוא עדיין לא טעם. ובאופן שכל אחד בירך לעצמו, אין לענות אמן אחר ברכת חבירו קודם שיטעם מהלחם, ואם ענה אמן, בדיעבד לא הוי הפסק.