תורה יז-המשך

ו – (המשך)

 

אך מאין בא, שאלו דייקא ימצאו בספריהם היפך אמונתם, ויחזרו ויכירו אמונת ישראל, והאחרים אינם מוצאים כלל, ונשארים באמונתם? אך דע, שזה מחמת בחינת הטוב הכבוש תחת ידם, היינו בחינת חלקי נשמות ישראל הכבוש אצלם, כי כל הטוב, הוא רק בחינת נשמות ישראל. היינו כשמתגברים העכו"ם ואינם מניחים לישראל לעשות מצוות, כמו שהיה נמצא, שגזרו שלא ימולו את בניהם ושיחללו את השבת (ע’ ר"ה י"ט, ב"ב ס, ע"ב מעילה י"ז). נמצא, שהטוב שהיו ישראל צריכין לעשות, הוא כבוש תחת ידם, וכן כשמונעין את ישראל מעבודת השם יתברך ע"י גרמא שגורמין, ע"י המיסים וארנוניות שמטילין עליהם, וכן ע"י שמונעין טובות מישראל, שע"י כל זה נכבש הטוב תחת ידם, דהיינו חלקי נשמות ישראל.

 

ובתחילה זה הטוב הכבוש אצלם, זוכר שבא ממקום קדוש ועליון מאוד. אך אח"כ הם מתגברין על זה הטוב, וכובשים אותו תחת ידם. עד שנתפס ונקשר אצלם, עד שהטוב בעצמו שוכח מעלתו. וע"י הדיבור הישראלי, שיוצא ונכתב בספריהם כנ"ל. אזי זה הטוב הכבוש שם, מוצא אותו בספריהם, דהיינו שמוצא שם היפך אמונתם, ואזי נזכר זה הטוב את מעלתו, איך שבא ממקום עליון מאד, דהיינו שהוא חלקי נשמות ישראל ,שכל העולמות נבראו בשבילם, והמה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו (ד"ה א’ ד’), כי הקב"ה נמלך עם נשמות ישראל לברוא את העולם (ב"ר פ"ח מדרש רות פ"ב). ואזי מתחיל זה הטוב להצטער ולהתגעגע על אשר נפל ממקום גבוה כזה, ועתה היא כבושה בידם, ויבא ח"ו לכליון והפסד, ורוצה להמשיך ולחזור למקומו, ומחמת שכבר נקשר ונתפס מאוד הטוב אצלם בקשרי קשרים, על כן כשמתחיל הטוב לחזור, אזי מושך ותולש עמו עוד מהרע שלהם. וזה הוא בחינת הגרים שבאים להתגייר, שהם בחינת הרע שנתלש מהם עם הטוב, ע"י שחזר הטוב למקומו. כי אי אפשר להטוב לחזור בעצמו, מחמת גודל ההתקשרות שנתקשר ונתהדק שם מאוד, ובהכרח שיתלוש עמו מהרע, וזה הוא בחינת הגרים:

 

וזה בחינת (ישעיה מ"ד): זה יכתוב ידו לה’ – פירש רש"י: אלו בעלי תשובה, היינו בחינת הטוב, ששב וחוזר למקומו. וזה נעשה ע"י בחינת כתב כנ"ל, בחינת: וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי כנ"ל. ובשם ישראל יכנה – אלו הגרים, כי ע"י ששב וחוזר הטוב, עי"ז נעשה גרים כנ"ל:

 

וזהו (יחזקאל י"ג): בכתב ישראל לא יכתבו, ואל אדמת ישראל לא יבואו. היינו כשאין בחינת כתב ישראל, שעל ידו נעשין גרים כנ"ל, על ידי זה: ואל אדמת ישראל לא יבואו – היינו שאין זוכים לשלימות המזבח, שנקרא מזבח אדמה (שמות כ’ וע’ ב"ר פ’ י"ד) ששלימותו ע"י גרים כנ"ל. וזהו (ד"ה א’ כ"ח): הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל, כי שלימות השכל הוא ע"י כתב כנ"ל. כי ע"י כתב הנ"ל, בחינת: וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי כנ"ל, על ידי זה נעשין גרים, וע"י גרים, נשלם המזבח, וע"י שלימות המזבח, נשלם השכל כנ"ל. נמצא, שע"י בחינת הכתב הנ"ל, נשלם השכל. וזהו: הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל כנ"ל:

 

וזהו: לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך – זה בחינת תשובה, שחוזר הטוב למקומו כנ"ל, כי שדי הוא בחינת תשובה, ששב בתשובה על פגם עבודה זרה. כי שדי הוא בחינת: שיש די באלקותי לכל בריה, ואין צריך לשום עבודה אחרת. להפנות אליך כל רשעי ארץ – זה בחינת הגרים. יכירו וידעו כל יושבי תבל – זה בחינת שלימות הדעת שנעשה עי"ז כנ"ל:

 

וזה (איוב כ"ב) – והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך – שע"י בחינת כסף תועפות, היינו בחינת: הון יוסיף רעים רכים, שעל ידי זה נעשה אויר מעופף, שנזדכך האויר כנ"ל, על ידי זה נעשה בחינת שדי, היינו תשובה וגרים, כי שדי הוא בחינות תשובה כנ"ל:

 

ז

 

ודע, שלפעמים, כשהרע רואה שהטוב משתוקק וממשיך עצמו ורוצה לחזור למקומו, אזי הם מתגברים על הטוב ביותר, ומביאים אותו לתוך העלמה יתירה, דהיינו שמביאים אותו לתוך פנימיות מחשבתם, דהיינו שמתחילים לחשוב מחשבות על זה הטוב, ועל ידי זה מכניסים את הטוב בתוך העלם והסתר יותר, בפנימיות מחשבתם, ואזי יוצא הטוב ע"י הולדה שמולידים, כי הטוב הוא גנוז ונעלם בפנימיות מחשבתם ומוחם כנ"ל, ומשם ההולדה, ועל כן יוצא הטוב בזרע הילודים, ואזי אין כח בהרע של הילודים, להתגבר על הטוב שבתוכם. ואזי יוצא הטוב ע"י הילודים, ונעשו גרים.

 

וזה בחינת (תהלים פ"ז): ה’ יספר בכתב עמים, זה יולד שם סלה. בכתב – זה בחינות הטוב שיוצא ע"י בחינת הכתב כנ"ל. וזהו: זה יולד שם סלה – שנתלבש הטוב בהילודים, ויוצא על ידם כנ"ל. וזה שפירש רש"י: זה יולד שם – שהם ישראל שנטמעו בעכו"ם, היינו בחינת הטוב הכבוש אצלם, שהוא בחינת חלקי נשמות ישראל כנ"ל. וזה בחינת: לא ישכב עד יאכל טרף – זה בחינת שלימות המזבח כנ"ל, ודם חללים ישתה, ותרגומו: ונכסי עממיא יירת – היינו בחינת גרים הנ"ל. וזה: ונכסי עממיא – היינו בחינת הטוב שנתכסה אצל העכו"ם, שהביאו אותו בהעלם והסתר בפנימיות מחשבתם כנ"ל, שיוצא ע"י זרע הילודים ונעשין גרים, ועל ידי זה נשלם המזבח כנ"ל:

 

 

וזה פירוש (ב"ב ע"ד): רב ספרא מישתעי: זימנא חדא הוה קאזלינא בספינתא, וחזינן ההוא כוורא, דאפיק רישא ממיא, ואית ליה קרני וחקיק עלייהו. אנא בריה קלה שבים, והוינא שין פרסה, ואזלינא לפומא דלויתן. אמר רב אשי: ההוא עיזא דימא הוי, דבחישא, ואית ליה קרני:

 

פירוש רשב"ם: בריה קלה – מבריות קטנות שבים. לפומיה דלויתן – שיאכלני היום. עיזא דימא – שכלמה שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החולדה. בשחיטת חולין. דבחישא – חופרת בים בקרניה לבקש אחר מזונותיה.

 

חזינא האי כוורא דאפיק רישא ממיא וכו’. כוורא – זה בחינת הטוב, שהם חלקי נשמות ישראל עם הגרים הנ"ל, כי דגים אסיפתן הוא מטהרתן (ע’ חולין כ"ז ע"ב), זה בחינת חלקי הנשמות, בחינת (איוב ל"ד): רוחו ונשמתו אליו יאסוף, ובחינת גרים, בבחינת (תהלים מ"ז): נדיבי עמים נאספו. ועל שם זה החכמים נקראים בעלי אסופות (קהלת י"ב), שהם מאספים הטוב עם הגרים. וזה הטוב עם הגרים, אפיק רישיה מתיא – היינו שמוציא את השכל משטיפת המים הזידונים, שהוא הכסילות השוטף על השכל כנ"ל.