לג-המשך-תורה לד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים

[ושמעתי בשמו שאמר, שבהתורה הזאת כלולים הכוונות של לולב, ולא זכיתי לשמוע ביאור הענין, אך עיינתי ומצאתי קצת.

 

כי עיקר הכוונות של לולב הוא, להמשיך כל החסדים עד החזה, להאירם אל המלכות. וצריכין לנענע הנענועים, כדי להמשיך אור משורש החסדים שבדעת אל החסדים המתפשטים בגוף, להוסיף עליהם אור גדול משרשם שבדעת וכו’. עין שם "בפרי עץ חיים" בשער הלולב. וגם מבואר שם, שהכוונה בענין הכתוב: יומם יצוה ה’ חסדו, ולא אמר יום, אלא יומם, שהוא הולך עם כולם, עיין שם. וכל זה מבואר בהתורה הנ"ל, ע"פ דרכו הנורא של רבינו ז"ל.

 

כי מבואר שם, שע"י כפיית היצר, זוכה לגלות האהבה, שהוא החסד, שהוא יומא דאזיל עם כולהו יומין, דהיינו שהאהבה, שהוא החסד, מלובש בכל המידות וכו’. ומבואר שם שיש אהבה שבדעת, שהיא למעלה מהזמן והמידות, וע"י שמקשר ליבו לדעתו, שליבו ברשותו וכו’, אזי מקבלין המידות אור האהבה שבדעת וכו’ כנ"ל.

 

וכל זה הוא סוד כוונות לולב הנ"ל, שהוא להמשיך הארה משורש החסדים שבדעת, שהוא בחינת אהבה שבדעת, לתוך החסדים שבגוף, שהם בחינת כלליות המידות, שבכולם מלובשים חסדים, שהם בחינת אהבה כנ"ל. וכל זה כדי להאיר אל המלכות, שהוא האתרוג. היינו כדי לגלות מלכותו לכל באי עולם, היינו למצוא אלקותו בכל לשונות העכו"ם ובכל הדברים גשמיים, ובכל מדורי הקליפות כנ"ל, שכל זה הוא בחינות: ומלכותו בכל משלה.

 

וכל זה נעשה ע"י הצדיק שכופה יצרו, שהוא בחינת הלולב, שהוא בחינת צדיק כידוע, בחינת: צדיק כתמר יפרח. כי בסוכות אנו עוסקין לגלות מלכותו לכל באי עולם, ואפילו לכל השבעים לשונות העכו"ם, שזהו סוד השבעים פרים שמקריבין בשבילם בסוכות. וזהו שאנו אומרים אחר נטילת לולב והקפותיו: למען דעת כל עמי הארץ כי ה’ הוא האלקים אין עוד. וכל זה מבואר בהתורה הזאת כמבואר לעיל באריכות. ועדיין צריכין עיונא רבא, לבאר כל הכוונות של לולב ע"פ התורה הנ"ל באר היטב. וה’ יאיר עינינו בתורתו שנזכה להבין דבריו ורמיזותיו הנוראים והנפלאים]:

 

 

 

א

 

כתיב: חרפה שברה לבי (תהלים ס"ט), היינו החרפות ובזיונות שוברין ליבו של אדם. והתיקון הוא על ידי שמקשר את ליבו להנקודה השייך לליבו בעת הזאת, וע"י זה נתבטל החרפה השורה על ליבו:

 

ב

 

כי הנה הכלל, שהממשלה ביד הצדיק לפעול פעולות כרצונו, כמו שדרשו חז"ל (מו"ק ט"ז ע"ב): צדיק מושל וכו’, מי מושל בי – צדיק. וזהו בחינת (בראשית מ"ב): ויוסף הוא השליט, והוא שורש כלליות נשמות ישראל, והם הענפים שלו המקבלים ממנו. ועיקר הממשלה – להאיר ולהתעורר לבם לעבודת השם יתברך, כמו שכתוב (דברים ל"ג): שמע ה’ קול יהודה ואל עמו תביאנו, היינו להאיר הארת הצדיק בענפים, היינו בלב ישראל, וזהו: ואל עמו תביאנו:

 

ג

 

ובחינה הזאת, היינו: ויוסף הוא השליט, הוא בחינת מלאפום, כמו שכתוב (בכל ספרי קבלה ומובא בשערי ציון בשער תיקון הנפש): ברית – מרכבה ליסוד, אשר הויה שלו בניקוד מלאפום, כי המלאפום הוא האותיות "מלֹא פוּם", להורות, שכלי השפע, היינו הפה של הצדיק, הוא מלא מאלקות של השם יתברך. כי לכאורה קשה, למה אנו צריכין לתפילה, והשם יתברך יודע מחשבות? אבל מחמת שהדיבור הוא כלי השפע, שבהם מקבלין השפע, כמו שכתוב (דברים א’): ויברך אתכם כאשר דיבר לכם, היינו לפי הדיבור כן השפע. אם הדיבור, היינו הכלי השפע, הוא בשלימות ובמלואה, אזי יכולין לקבל בהם רוב שפע. והדיבורים של הצדיק, בודאי הוא בשלימות ובמלואה, לכן יכול להמשיך השפע לישראל, ועל ידי זה נקרא בחינת מלא פןם, להורות שהפה שלו במלואה ובשלימות:

 

ד

 

וכל אחד ואחד מישראל יש בו בחינת צדיק מושל, שהוא בחינת מלא פום, כמו שכתוב (ישעיה ס’): ועמך (ישראל) כולם צדיקים. וזהו פירוש (תהלים קי"ד): ישראל ממשלותיו, היינו: מי מושל בי – צדיק. כי יש בכל אחד מישראל, דבר יקר, שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחבירו, כמעשה דאביי ואבא אומנא (תענית כ"א ע"ב), שהשיבו לו: לא מצית למעבד כעובדא דאבא אומנא וכו’, ובחינת הזאת שיש בו יותר מחבירו, הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חבירו, וחבירו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו, כמו שכתוב: ומקבלין דין מן דין.

 

כי קודם מתן תורה היה הממשלה ביד השם יתברך, ואחר מתן תורה נתן הממשלה ליד כל ישראל, כל אחד לפי בחינתו. כי אותיות התורה הם התלבשות רצונו של השם יתברך, כי רצונו של השם יתברך שהמצוות יהיו כך. למשל מצות תפילין, היה רצונו שיהיה בארבע פרשיות ובתים של עור ולא של כסף, כי כן רצונו. נמצא, שרצונו מלובש בכל התורה. ועכשיו, שהתורה מסורה בידינו, גם הרצון של השם יתברך מסורה בידינו, שאנו מושלין, כביכול, להיות רצונו כפי רצונינו, וזה בחינת: ישראל ממשלותיו כנ"ל.

 

וזהו שדרשו רז"ל (ירושלמי ר"ה פ"א): רבות עשית אתה ה’ אלקי – קודם מתן תורה. ואחר מתן תורה: נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. היינו שהכל בידינו. וזהו (תהלים פ"א): אנכי ה’ אלקיך המעלך מארץ מצרים, היינו קודם מתן תורה היה הכל אנכי. ואחר מתן תורה: הרחב פיך ואמלאהו – זה בחינת מלאפום, שהוא בחינת יוסף הוא השליט, היינו מי מושל בי, היינו שהשפע הוא לפי הרחבת הפה, ולפי כלי הדיבור, כל אחד לפי בחינתו:

 

ה

 

ומלאפום, היינו בחינת: ויוסף הוא השליט, הוא בחינת נקודה עם ואו, כי בחינת יוסף נמשך מחכמה ובינה, כמו שכתוב (בראשית מ"א): אחרי הודיע אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, היינו חכמה ובינה, וע"י זה נעשה: ויוסף הוא השליט. וחכמה היא בחינת נקודה, היינו יוּד, מעיין, ובינה הוא נחל הנמשך מן המעיין, ועל שם המשכות, הוא וָאו, נקרא נחל הנמשך מן המעיין, שהוא יוּד: