תורה לג – המשך

 

וזה בחינות של תרי"ג מצוות, כי השם יתברך שיער בדעתו, שעל ידי המצוה הזאת נוכל להשיג אותו, ועל ידי זה צמצם את אלקותו דוקא באלו התרי"ג מצוות. למשל, ששיער בדעתו מצות תפילין, שהמצוה הזאת צריך להיות כך, היינו ארבע פרשיות וארבע בתים של עור כתובים ורצועות של עור, כי כך שיער בדעתו, שעל ידי הצמצום הזה נוכל להשיג אותו ולעבדו, ולכן לא ציוה שיהיה ארבע בתים של כסף וזהב, כי כן שיער ומדד על ידי אהבתו. נמצא, שעל ידי אהבתו שאהב את ישראל, הלביש את עצמו במידות התורה. נמצא, שבכל מידה ומידה יש שם אהבה, שהקב"ה אוהב את עצמו עם ישראל. נמצא, מי שמפשיט את התורה מלבושי הקליפות, על ידי כפיית היצר, אזי הוא מקורב אל השלום, כמו שכתוב: וכל נתיבותיה שלום:

 

והתורה יש בה שני בחינות: בחינות נגלה ובחינות נסתר. והנסתר הזה הוא אורייתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא לעתיד לבוא. וא,ז כשיתגלה התורה הזאת דעתיקא סתימאה, אזי יהיה השלום נפלא בעולם, כמו שכתוב (ישעיה י"א): וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי וכו’, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה’, כי אזי יתגלה האהבה שבדעתו:

 

ה

 

כי יש שני מיני אהבות: אחת, שהיא אהבה שבימים, כמו שמובא לעיל: יומם יצוה ה’ חסדו, יומא דאזיל עם כולהו יומין. שבכל יום, היינו שבכל מידה ומידה, יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל, וזה שבפועל. ויש אהבה שהוא בכח, היינו האהבה שהיה בין ישראל לאביהם שבשמים קודם הבריאה, שהיו ישראל עדיין בדעתו ובמוחו. למשל: יש אהבה שהאב אוהב את בנו, שכל אדם יכול להשיג זאת האהבה. והתקשרות והאהבה שיש בין הבן ובין האב, כשעדיין הבן במוח האב קודם ההולדה – זה ההתקשרות והאהבה אין אנו יכולין להשיג עכשיו, כי אין משיגין עכשיו כי אם בזמן ובמידות, ואהבה שבדעתו ובמוחו היא למעלה מהזמן והמידות, ואינו מלובש בשום לבוש. ולעתיד לבוא, שיתגלה אורייתא דעתיקא סתימאה, ואז יתקיים מאמר חז"ל (תענית ל"א): עתידים צדיקים להראות באצבע, כמו שכתוב: זה ה’ קוינו לו, כי אז יפשוט הקב"ה את לבושיו, וימלא הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים, ויתגלה האהבה שהיא בדעת, שהיא פנימיות התורה, היינו אלקותו השוכן בתוך התורה והמידות, כי עכשיו הלבוש הזה הוא מכסה על אלקותו, היינו על פנימיות התורה. וכשיתגלה הפנימיות, היינו אלקותו, אזי יתרבה השלום. כמו שכתוב: לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה – שיתגלה האהבה שבדעת.

 

וזהו (זכריה י"ד): והיה יום אחד יוודע לה’ – שיתגלה האהבה, הנקרא יום, כמו שכתוב: יומם יצוה ה’ חסדו, היינו התורה הפנימיות שהיתה צפונה, כמו שכתוב (בראשית א’): וירא אלקים את האור כי טוב, ואמרו רז"ל (חגיגה י"ב): כי טוב לגנוז, כי אור התורה הזאת אין העולם כדאי להשתמש בה, והתורה נקרא טוב, שנאמר (משלי ד’): כי לקח טוב נתתי לכם (ע"ז י"א ע"ב), ונקרא אור, כמו שכתוב (משלי ו’): ותורה אור. ויש גם כן צדיקים שהם צפונים ומוסתרים, שאין העולם כדאי להשתמש בהם, וצדיק נקרא טוב, כמו שכתוב (ישעיה ג’): אימרו צדיק כי טוב (חגיגה שם). ונקרא אור, כמו שכתוב (תהלים צ"ז): אור זרוע לצדיק. וכשיתגלו הצדיקים הצפונים, והתורה הצפונה, אזי יתגלה שלום רב בעולם, שיתחברו כל הפכים יחד, כמו שכתוב: וגר זאב עם כבש, כי אז יתגלה האהבה שבדעת, הנקרא: יום אחד יוודע לה’, היינו האהבה שבדעת, אשר הוא לא יום ולא לילה, היינו שהאהבה הזאת היא למעלה מהזמן, ולמעלה מהמידות:

 

ו

 

ואפילו במידות עצמן, כל אחד לפי בחינתו, הוא בחינת דעת, לבחינת שתחתיה. כמו שאמרו חז"ל: מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסילותא (מ"ר שה"ש, הובא בתוספות יבמות ק"ג ע"ב, ד"ה המסוליים). נמצא, שהמדרגה הפחותה של עולם היצירה, הוא בחינת דעת לעולם העשיה שתחתיו. נמצא, שיש אדם שאהבתו שיש לו עם השם יתברך במידותיו ובזמן, הוא בחינות אהבה שבדעת שלמעלה מהזמן להאדם שהוא במדרגה פחותה ממנו:

 

וזה שאמרו רז"ל (מו"ק י"ז): כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו – אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות, היינו שכופה את יצרו, אזי הוא דומה למלאך ה’ צבאות, כמו שכתוב בזוהר: ברכו ה’ מלאכיו גבורי כח – אלין אינון דמתגברין על יצריהון וכו’. כי על ידי זה שכופה את יצרו, אזי אותיות התורה בולטין ומצטרפין, אזי הוא בחינות נעשה ונשמע, כי עושה ובונה אותיות התורה, וזוכה למשמע קול התורה מלעילא. בודאי מזה הרב תורה יבקשו מפיהו, כי בודאי יודע הוא את התורה, אפילו מדברים גשמיים הוא מלקט אותיות התורה. וזה: כי שפתי כהן ישמרו דעת. כהן הוא בחינות חסד. ישמרו דעת – היינו שיתגלה ע"י הרב הזה האהבה שבדעת, שהוא לפי מדרגתך אהבה שהוא למעלה מהזמן, שהוא: יום אחד יוודע לה’ וכו’:

 

 

ויכול כל אדם לטעום טעם אור האהבה שבדעת, כל אחד לפי בחינתו, אפילו עכשיו בתוך הימים, היינו כשיקשר את ליבו לדעתו. כי כל אחד מישראל יודע שיש אלקים בכלל, אבל הרשעים הם ברשות לבן (ב"ר נח פ’ ל"ד), והמידות והימים הם נכללין בלב, כמו שאמרו חז"ל (זוהר תרומה קס"ב ע"ב, וע’ סנהדרין ק"ו ע"ב): רחמנא ליבא בעי, ובלבד שיכוין את ליבו לשמים (ברכות ה’ ע"ב), כי עיקרן של המידות הוא הלב.

 

נמצא, כשמקשר את ליבו לדעתו, שיודע שיש אלהים (יודע) בכלל, שמלא כל הארץ כבודו, ויודע בידיעות התורה, וכשכופה את ליבו לדעתו הזה, היינו שליבו ברשותו, אזי נכללין גם כן המידות שבליבו לדעתו, ואזי מקבלין המידות אור האהבה שבדעת, ורואה ומשיג אור הגנוז לפי בחינתו, היינו שהצדיקים והתורה שהיה גנוז וצפון עד עתה ממנו, כשכופף את ליבו להדעת, אזי מקבל הלב, שהוא שורש לכל המידות, ומקבל אור האהבה שבדעת, הוא האהבה שהיה בכח בין הקב"ה לישראל קודם הבריאה:

 

וזה: מי האיש החפץ חיים – חפץ הוא בחינת לב, שהחפץ הוא בלב. חיים הוא בחינת דעת, כמו שכתוב (משלי ט"ז): מקור חיים שכל בעליו. היינו כשמקשר את הלב להדעת, שליבו ברשותו, שכופף את יצרו, אזי לפי בחינתו, אוהב ימים – הוא ממשיך את האהבה מדעת, לתוך הימים ולתוך המידות. לראות טוב – ורואה ומשיג את האור כי טוב וגנוז, שמשיג האור, היינו התורה הגנוזה, והצדיקים הגנוזים: