חלק ב-תורה יב- המשך

 

וזהו בחינות עולה, בחינת (בראשית כב): ו"איה" השה לעולה, שבחינת "איה" היא בחינות שה לעולה, לתקן ולכפר הרהור הלב, שבא ממקומות המטונפים כנ"ל, כי ע"י בחינות "איה" נתתקן ועולה משם כנ"ל. וזה בחינות מה שמובא בסוף תיקונים (תיקון תניינא דף א): בראשית – ברא תיש, דהיינו השה לעולה, שנעשה ע"י בחינת "איה", שהוא בחינות בראשית מאמר סתום כנ"ל. וזה בחינות תשובה, כי זה עיקר התשובה, כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו יתברך, ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, ומתגעגע ושואל ומצטער "איה" מקום כבודו, וזהו בעצמו תשובתו ותיקונו כנ"ל, והבן היטב.

 

ויש בזה עוד הרבה דברים, כי כשאדם הולך בדרך, או כשהולך בדרכים ברוחניות, אזי התורה הולכת לפניו, בבחינות (משלי ו): בהתהלכך תנחה אותך, כי יש בזה כמה בחינות, כי כל אחד לפי תורתו. ולפני כל תורה יש בחינות ספיקות הנ"ל, כגון בחידושי תורה, קודם שמחדשין יש כמה ספיקות ובלבולים קודם שמברר ומלבן הדבר כראוי. ואלו הספיקות הם בחינת עץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת נוגה, וכשמגיע אל התורה בעצמה, זה בחינת עץ החיים וכו’:

 

(שייך לעיל)

 

וזהו בחינות: אם יאמר לך אדם, היכן אלקיך – תאמר לו: בכרך גדול של רומי (ירושלמי תענית פרק א’) – שגם שם, שמלאים גלולים ועבודה זרה, גם שם מוסתר הוא יתברך כנ"ל.

 

והכלל – כשנופל לשם ח"ו, אזי כשמתחיל לבקש איה מקום כבודו, בזה הוא מחיה את עצמו מחיות הקדושה. כי חיות הקליפות הוא רק מההסתרה, מה שנסתר השם יתברך שם בתכלית ההסתרה, עד שאין יודעין ממנו יתברך כלל. אבל תיכף כשמבקשין איה מקום כבודו, נמצא שיודעין על כל פנים שיש אלוקָ יתברך, רק שהוא נסתר ונעלם, ועל כן מבקשין איה מקום כבודו, ובזה בעצמו מחיה עצמו במקום נפילתו, כי איה הוא בחינות מאמר סתום, שהם מקבלין חיות משם, רק שחיות הקליפות הוא מההסתרה, אבל הוא מחיה את עצמו בבחינות חיות הקדושה במקום נפילתו, ע"י הבקשה והחיפוש שמחפש איה מקום כבודו כנ"ל. ואחר כך זוכה לעלות משם לגמרי אל הקדושה בעצמה, דהיינו במקום התגלות כבודו יתברך, כי עיקר הקדושה שיתגלה כבודו יתברך. ברוך ה’ לעולם אמן ואמן:

 

(זאת התורה, וגם מאמר המתחיל: אלו המתפארין עצמן וכו’, וכל מה שנאמר בדרך וכו’, כגון הקשו וכו’ – הכל אחד, כי כל אלו המאמרים קשורים זה בזה, והם מרומזים ונסתרים בדברי רז"ל (שבת דף עז) בתוך האגדה הפליאה מאד, מה ששאל רבי זירא את רבי יהודה כד הוי בדיחא דעתא, ואי בעי מיניה כל חללי דעלמא וכו’, ושאל אותו כמה שאלות, והם פליאות נשגבות מאוד, כגון: מאי טעמא תורה אריכא גנותיה וכו’, מאי טעמא תרנוגלא מידלא עינא וכו’, וכל השאלות הנאמרות שם כולם הם פליאות גדולות מאוד, ושם מרומז ונסתר כל הנ"ל. ומה שמובא לעיל בעניין שמחה ובדיחא דעתיה שייך גם כן לזה, ומבואר גם כן באגדה הנ"ל, שנאמר שם בעת שהיה בדיחה דעתיה.

 

גם מה שמובא במאמר הזה על פסוק ואיה השה לעולה, מרומז באגדה הנ"ל, שנאמר שם: אי בעי מיניה כל חללי דעלמא – זה סוד בחינת חלל הפנוי, שהוא כביכול פנוי מאלוקותו יתברך, ובאמת בודאי אי אפשר שלא יהיה שם גם כן השם יתברך, כי אם כן מהיכן יקבל חיות. אך זהו בחינה הנ"ל, שמקבל חיות מבחינת מאמר סתום, בחינת בראשית וכו’.

 

גם מה שמובא לקמן בעניין יראה ירא שבת שייך גם כן לכאן, כי כל יראה יש לה מאמר וכו, ויש מאמר שכולל כולם וכו’ כנ"ל. גם מה שמובא לקמן בעניין השגחה שייך גם כן לזה, על אגדה הנ"ל: מאי טעמא תרנגולא מדלי עינא. ולא זכינו לשמוע באור כל זה):