חלק ב-תורה לד -לה -לו -לז

וַיִּחַדְּ יתרו על כל הטובה וכו’ (שמות י"ח)ץ כי אצל סתם בני אדם אין השמחה של כל הטובות ביחד, כי יש חילוקים רבים בעניין השמחה. למשל, כשבאין על חתונה, יש מי ששמח מן האכילה, שאוכל, דגים ובשר וכיוצא, ויש אחד, ששמח מן הכלי זמר, ויש ששמח מדברים אחרים כיוצא בהם, ויש ששמח מן החתונה עצמה, כגון המחותנים, שאינם משגיחים על אכילה ושתיה, רק שמחים מן החתונה עצמה, וכיוצא שאר חילוקים, אבל אין אדם שיהיה שמח מכל השטחות ביחד. ואפילו מי ששמח מכל הדברים הנ"ל, אף על פי כן אין השמחה מכל הדברים ביחד, רק מכל אחד בפני עצמו בזה אחר זה.

 

גם יש אחד, שאין לו שום שמחה כלל, לא מן האכילה ושתיה ולא משאר דברים, ואדרבה, יש לו קנאה וצער, שמקנא על השידוך, על שזה נשתדך בזה. אבל שלימות וגדלות השמחה הוא, מי שזוכה לשמוח מכל הטובות ביחד, וזה אי אפשר כי אם כשמסתכל למעלה על כל הטובה, דהיינו על השורש, שמשם נמשכין כל הטובות, ושם בהשורש הכל אחד, ואזי שמחתו מכל הטובות ביחד, ואז השמחה גדולה מאוד, ומאירה באור גדול מאוד, כי ע"י הכלליות שנכלל שמחה בחברתה נגדל ביותר אור השמחות, וכן כל מה שנכללין יותר ריבוי השמחות זה בזה, נגדל ונתוסף אור השמחה ביותר ויותר, כי נגדל ונתוסף האור מאוד, ע"י התנוצצות שמתנוצץ משמחה לחברתה, וכל מה שיש יותר שמחות שנכללין ביחד, נתוסף ביותר ויותר אור ההתנוצצות.

 

ועל כן כשנכלל השמחה של כל הטובות ביחד, אזי אור השמחה גדול מאוד על ידי ריבוי ההתנוצצות מזה לזה ומזה לזה כנ"ל. וזהו: וַיִּחַדְּ יתרו על כל הטובה וכו’ – שהיה שמח מכל הטובות ביחד. וזהו: על כל הטובה, כי היה מסתכל למעלה על כל הטובה, היינו על השורש, ששם הכל אחד, ושם נכללין כל השמחות יחד, ועל כן היה שמח על כל הטובות ביחד כנ"ל:

 

 

לומדי תורה ראוי להם לידע עתידות. וזה שכתוב: קדם ידעתי (תהלים קי"ט) – שאני יודע מקודם מה שיהיה. ומהיכן? מעדותיך, דהיינו מן התורה:

 

 

 

תיכף שנעשה ספר מן התורות הגבוהות והנפלאות מאוד מאוד, מאחר שנעשה מהם ספר, יש עליהם חיפויים והסתרות, שנחפה ונסתר אורם הצח והנפלא. והדפין של כריכה הם מחפים, וכו’:

 

 

תורה לז

ממתים ידך ה’ ממתים מחלד וכו’. אני בצדק אחזה פניך וכו’ (תהלים יז).

 

הכלל – שעיקר התכלית הוא רק לעבוד ולילך בדרכי ה’ לשמו יתברך, כדי לזכות להכיר אותו יתברך ולדעת אותו יתברך, שזהו עיקר התכלית, וזהו רצונו יתברך, שאנחנו נכיר אותו יתברך. ואין ראוי לאדם שיהיה לו כוונה אחרת בעבודתו יתברך, כי אם למלאות רצונו יתברך, שאמר ונעשה רצונו.

 

כי יש מי שעובד כל ימיו, ורודף אחר תאוות עולם הזה, כדי למלאות בטנו וכירסו בתאוות עולם הזה. ויש מי שעובד ומשתדל, כדי לזכות לעולם הבא, וגם זהו נקרא מלוי בטן, שרוצה למלאות בטנו ותאוותו עם עולם הבא. וזהו בחינות: חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם. חלקם בחיים וצפונך – היינו הן אותן שבוחרין חלקם בחיים, דהיינו למלאות תאוותם בחיים חיותם בעולם הזה, והן אותן שבוחרין ברב טוב הצפון, דהיינו עולם הבא, וזהו: וצפונך, שבוחרין בטוב הצפון, דהיינו עולם הבא – ושניהם הם בחינת מילוי בטן כנ"ל, וזהו: חלקם בחיים וצפונך – תמלא בטנם, שאלו שתי הכיתות, הן הבוחרים בעולם הזה והן העובדין בשביל עולם הבא, שהם בחינות חלקם בחיים וצפונך, כנ"ל – שניהם הם בבחינת תמלא בטנם, שרוצים למלאות בטנם ותאוותם: זה – בעולם הזה, וזה בעולם הבא, רק שזה הבוחר בעולם הבא הוא חכם יותר, שבוחר בעולם עומד הקיים והנצחי, וממאס עולם הזה שהוא עובר וכלה.

 

וגם באמת בודאי טוב יותר הרבה לעבוד ה’, אפילו אם עובד בשביל עולם הבא, אך אף על פי כן גם זה נקרא בחינת מלוי בטן כנ"ל. וזהו: ישבעו בנים – שהשביעה שלהם הוא בנים, כדרך העולם, שכל עבודתם הוא כדי להשאיר ירושה לבניו. ובאמת מי שאינו איש קדוש, ורודף אחר תאוות, ומניח ממונו לבניו, הוא כמו מי שמלכלך עצמו בטינון, ולוקח טינוף ומכסה על הטינוף, כי באמת, ממון דקדושה הוא גבוה מאוד, ויש בו כמה בחינות גבוהות וקדושות עליונות מאד, כמבואר במקום אחר, אבל הממון של תאוות עולם הזה, הוא מותרות, שנשאר מן האדם מותרות, אחר שמילא תאוותו בעולם הזה, והמותרות אחר כל תאוותיו הוא הממון שנשאר אחריו.

 

גם הבנים שאינם נולדים בקדושה, הם גם כן מותרות ממש, כי הם באים ממותרות וסרחון ועכירת המוח שיוצא לחוץ, ומזה נתהוו הבנים, בחינת (אבות פ"ג) טיפה סרוחה, סרחון ממש. ובשביל זה נקראים הבנים עוללים, לשון טינוף, כי עולל פירש רש"י (תהלים ח): טינוף וליכלוך וכנ"ל. ומי שמניח בנים כאלו, הוא גנאי ובזיון, כי הם בחינות מותרות וטינוף, על כן הוא רוצה לכסות אותם ולייפות אותם עם הממון, שהוא גם כן מותרות גמור, שנשאר אחר כל התאוות כנ"ל, וזהו הירושה שמשאיר להם אחר מותו, נמצא שמכסה בטינוף על טינוף.

 

וזהו: ישבעו בנים – שהשביעה שלהם הוא בנים, שבשבילם הם מבלים ימיהם. והניחו יתרם לעולליהם – שמכסים במותרות על העוללים, שהם גם כן בחינות מותרות כנ"ל, היינו הירושה שמניחים לבנים, שבשביל זה מבלים ימיהם כנ"ל. אבל אני, אין בוחר לעצמי משתי הכיתות הנ"ל, כי אם לזכות לחזות בנועם ה’, וזהו: אני בצדק אחזה פניך, שדוד המלך ע"ה, אמר, שבחר לו רק לזכות בצדקות שלו לחזות פני ה’ ולהכיר הבורא יתברך, וגם הבנים שהוא חפץ להשאיר, כוונתו רק בשבילו יתברך, כדי להשלים, כביכול, צלם דמות תבניתו, כי הבנים דקדושה הם גבוהים מאוד, וכמו שאמרו רז"ל (יבמות סג ע"ב): כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה, כאילו ממעט את הדמות. כי כשבא ונולד בן בעולם, נולד ובא צלם אלקים, כביכול, ונשלם צלם דמות תבניתו. וזהו: אשבעה – דהיינו השביעה של בנים, בחינת ישבעו בנים, הוא רק: בהקיץ תמונתך, שעיקר שביעתו של בנים הוא רק מה שהוא מקיץ ומעורר בזה תמונתו יתברך, בחינת צלם דמותו תבניתו, כנ"ל: