עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – כב תמוז

 

 

"שלח ידך ואחוז בזנבו" (שמות ד, ד), רמז לו, שבזה שינוס מפניו, עדיין אין ניצול ממנו, עד שיקבל עליו העונש. "וישלח ידו ויחזק בו" (שמות ד, ד), לא נאמר: "ויאחז בו", רק ויחזק בו, רמז שעשה משה רבינו עליו השלום, כרצון ה’, ועוד יותר שהחזיק בו, שבזה הוא מסוכן יותר. אבל תיכף שנתרצה בזה, נסתלק ממנו העונש. "ויהי למטה בכפו" (שם), בכפו דייקא, רמז בזה, שבזה שהאדם מקבל על עצמו היסורים שהובאו עליו, תיכף^*) נסתלק ממנו הדין שלמעלה.

 

"ויאמר ה’ לו עוד, הבא נא ידך בחיקך, ויבא וגו’" (שם ו), עיין פירוש רש"י, שבזה גם כן רמז שסיפר לשון הרע, ועבור זה ילקה בצרעת. ואף שמתחילה קיבל העונש מפחד הנחש, זה היה מפני מאמר השני שאמר (שם א): "ולא ישמעו בקולי", ובאמת לא כן היה, וכמו שכתוב אחר כך (שם לא): "ויאמן העם וישמעו וגו’".

 

"ויאמר השב ידך אל חיקך וגו’" (שם ז), להראותו שלא החיק גורם הצרעת, אלא החטא גורם, וכשיסור החטא, יהיה מוכן החיק גופא לרפואה.

 

^*) ובזה יבואר מה שנאמר בעבודה זרה (טז, ע"ב), כשנתפס אליעזר למינות (מינים תפסוהו לעבודת כוכבים), העלוהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך יעסוק בדברים הבטלים הללו? אמר לו: נאמן עלי הדיין. כסבור אותו הגמון עליו הוא אומר, והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים. אמר לו: הואיל והאמנתי עליך, דימוס, פטור אתה. עד כאן לשון הגמרא. והעניין ההוא, שכיון שרבי אליעזר קיבל עליו דין שמים, תיכף נסתלק ממנו דין שמים, ועלה בלב ההגמון שעליו הוא אומר, ופטרו.

 

 

 

 

אם מזרע הפרתמים וקרוב למלכות נולד איש רש, אשר לא נמצאו אצלו הצלחות העולם ועושרו בשפע גדול כי איש עני ורמך מערכו, וגרם טוב מזלו להפיל חינו בעיני המלך האדיר שבזמנו עד אשר מעט מעט גידלו ונישאו על כל השרים אשר איתו.

 

ולתוספת אהבה ביקש לפרסם לו מעלה מופלגת, ונתן בידו חרב מלוטשת עם אבן יקרה מאוד אין ערוך אליה, ואמר לו חגור חרבך על ירך לסימן הוד מלכות, כי מתכסיסי מלך היא ולא הורשה זולתך לחגור אחרת כמוה בדמותה כצלמה, וכל רואיך יכירוך כי לאשר יקרת בעיני נכבדת בה.

 

מי לא ידע כי האיש הלזה נתרבה עליו חיוב עצום וגדול מאוד, להשתדל בכל כוחו שלא להשתמש באותה החרב ולא להוציאה מתערה כי אם במה שיזדמן לעבודת המלך, להתקומם נגד הקמים עליו ולהיות יוצא לקראת נשק, לחוש על כבודו בכל מקום ובכל זמן.

 

 

אך אם ביום מן הימים ילכדונו עוונותיו ותכבד עליו רוח עיועים ויתפתה מיצרו, עד אשר ימלאנו ליבו לשלוף החרב הזו עצמה נגד המלך, ולהעיז פיו לזלזל בכבודו בחרבו היקרה הנתונה לו ממנו, האם יצוייר בעולם יספיק שום עונש עצום ורב לייסר את האיש המשוגע הזה?

 

 

הלא זה הדבר בעצמו יקרה לאיש הישראלי אצל אלקים חיים ומלך עולם יתברך שמו. כי הן אמת מצד המין אנושי, במה שהוא אדם נברא מאדמה ומחומר קרוץ, קטן הוא מאוד ובשפל המדרגה, אבל מטעם נפשותינו החצובות מתחת כיסא הכבוד, כבר יתייחס לנו היותנו גדולי היחס והמעלה, וכביכול מקרובי מלכותו יתברך.

 

ואין ספק שקורבה זו המתייחסת עצמו יתברך היא מצד הנפש כאמור, אך מצד החומר דלים ונחלשים אנו, אומנם היה מחסד האל יתברך לקרבנו אליו ומתנה גדולה נתן לנו להגדילנו על כל הנבראים, הוא הכוח הדברי (כוח הדיבור).

 

וזו היא באמת החרב החשובה, אשר מסר ה’ יתברך לידידיו להוד מלכות לכבוד ולתפארת.

 

 

מעתה אילו יצוייר חלילה וחס על שום אדם, אשר לא בלבד יתרשל מלעבוד את בוראו יתברך בלשונו מבלי דבר בה במה שהוא מחוייב, אבל עוד יאבד שפיטת שכלו, עד שבכוח הדיבור עצמו הניתן לו מאלקיו יתפקר נגדו, ובו בעצמו יעיז מצחו ליגע בקצה הוד גדולתו רחמנא ליצלן, במה יכופר העוון ההוא, היש מספר לגדודי העונשים הראויים אליו?

 

 

ומכל קלקולי הדיבור, המתועב הוא סיפור לשון הרע והוצאת דיבה. כי על כן חרה אף ה’ יתברך בהגזמה מופלגת על המרגלים על אשר הוציאו דיבת הארץ רעה וסיפרו עליה לשון הרע. (בינה לעיתים, דרוש ג’, רסן הלשון, עת לחשות).