שער התורה פרק י – יט אייר

 

וזה לשון התנא דבי אליהו (רבה) פרק כג: וכשהיו ישראל במצרים ובמדבר הן היו תמימי דרך בדבר וכו’, וכשהיו ישראל במצרים, נתקבצו כולם וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת, וכרתו ברית יחד, שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, וישמרו בלבבם ברית אברהם, יצחק ויעקב, ולעבוד את אביהן שבשמים לבדו, ושלא יניחו לשון בית יעקב אביהן, ושלא ילמדו לשון מצרים, מפני דרכי עבודת אלילים.

 

כיצד? כשהיו ישראל עובדין את אביהן שבשמים לבדו במצרים, ולא היו משנים לשונם, היו המצרים אומרין להם: למה לא תעבדו את אלהי מצרים, ויקל עבודתו מכם? משיבין ישראל ואומרין להם: וכי שמא עזבו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב את אלהינו שבשמים, שיעזבו בניהם אחריהם אותו? ואמרו להם המצרים: לאו וכו’.

 

ומלין את בניהם במצרים, ואמרו להם המצרים: אם לא תשמרו ולא תמולו, שמא תקל העבודה הקשה מכם? היו ישראל משיבין ואומרין: שמא שכחו אבותינו את ברית אלהינו שבשמים, שישכחו בניהם אחריהם? ואמרו להם: לאו. ואמרו להם ישראל: כשם שלא שכחו אבותינו, כך לא נשכח אנחנו לעולם.

 

דבר אחר: כשהיו ישראל מלין את בניהם במצרים, היו המצרים אומרים להם: למה אתם מלין את בניכם, והלוא לאחר שעה יהיו משליכין אותן בנהר? ואומרים להם ישראל: אנחנו נימול אותן, ואחר כך עשו להן כרצונכם.

 

וכשהיו ישראל עושין שבעת ימי המשתה, היו המצרים אומרין להן: למה אתם עושין שבעת ימי המשתה, והלוא לאחר שעה מוציאין אותו לעינוי [עבודת פרך]? אמרו להם ישראל: אנחנו נעשה שבעת ימי המשתה, ואחר כך עשו לנו כרצונכם. המת ימות והנהרג יהרג והבא בחיים יחיה.

 

בכל אלו הדברים היו המצרים מחרפין את ישראל ומכין אותם ופוגעים בהם, וסוערין להם, ואין לישראל מנוס מפניהם, שנאמר (תהלים מד, יד): תשימנו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו וגו’. כל זאת באתנו ולא שכחנוך, ולא שיקרנו בבריתך וגו’.

 

אם כן, אף אנו נשית ליבנו להמסילה ההיא, ונראה לגמול חסד זה עם זה, ונשמור את ברית אברהם, יצחק ויעקב לעבוד את אלהינו שבשמים לבדו, ולא נטה ליבנו להסתת היצר הרע וטענותיו, כמו שלא היטו הישראל אזנם לטענת המצרים, אף שבזה היו המצרים רוצים להקל עולם מעליהם, ועבור זה יקיים עלינו הכתוב (מיכה ז, טו): כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, במהרה בימינו, אמן.

 

***

 

 

 

אמרתי לבאר הכתובים "לכו בנים שמעו ל יראת ה’ אלמדכם" וגו’, "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב" (תהלים ל"ד, יג).

 

ונשים לב להבין אומרו "יראת ה’ אלמדכם", גם מדוע הקדים להזהיר על עוון לשון הרע, ומדוע לא אמר נצור לשונך מדבר רע כאשר אמר ושפתיך מדבר מרמה. גם איך ימשוך המאמר הכללי סור מרע וגו’ אחר אומרו נצור לשונך וגו’.

 

 

ונאמר, כי הנה מי אשר ישים אל ליבו להישיר אורחות בניו וללמדם דעת ומוסר השכל, להרגילם ולהטביעם במידות נכונות ישרות ולהורות לפניהם את הדרך זו ילכו בה, למען ישכילו.

 

מהנכון להעלותם מדרגה מדרגה למסילה העולה בית אל, יקל עליהם העניין בתחילה בכל האפשרי למען לא יקוצו בתוכחתו בראשונה.

 

ומהראוי להזהירם בתחילה להיות סור מרע טרם יזהירם על עשות טוב, כי כן נקל על האדם להיזהר מרע שהוא בשב ואל תעשה, מעשות דבר שהוא בקום ועשה.

 

 

ואף בזה להיזהר מרע, יותר נקל לאדם להיזהר בדברים שאין נפשו מחמדתן, מלהיזהר ולעמוד נגד יצרו מדברים שנפשו מחמדתן ומשתוקקת אליהם. וזה שהורה דוד המלך ע"ה "לכו בנים שמעו לי יראת ה’ אלמדכם", אני אלמדכם להועיל באיזה הדרך הנכון תגיע ליראת ה’ מבלי תעפילו לעלות אל ה’ בלתי הדרגה.

 

 

וכיוֵן במה שנאמר "נצור לשונך מרע" למה שכתבתי, כי באמת אין יתרון לבעל הלשון, כי אם כל יתרונו להיותו רע במלאת סיפוק היצר המסיתו, והיכולת ביד היצר ליפות בעיני בעליו עניין הרע ולהטעים להם דבר העבירה, אך לולי שהוא רע לא היה לבעליו שום הנאה בדבר.

 

 

וכן ידע כל מי ששם ארחותיו, כי הרבה דברים שאין שום הנאה בעצמותם אך להיותם רע, אין מעצור ליצר הרע להנעים להם הדבר ולעורר חשק לבבם על זה. וזה שנאמר "נצור לשונך מרע", והוא שתנצור לשונך מדבר שהוא רק רע וזולת זה אין שום הנאה בדבר, ומטעם זה לא אמר נצור לשונך מדבר רע, לרמז על כוונה זו. (דעת קדושים לג"ר רפאל הכהן מהמבורג זצ"ל).

 

 

והנה לפי שבארנו את ריבוי הלאוין והעשין שהוא רגיל לעבור על ידי העוון המר הזה, מה שאין מצוי עניין זה בשאר העוונות שבתורה, נכון מאוד בפשט הכתוב מה שנקט "מי האיש" וגו’ "נצור לשונך מרע" וגו’ "סור מרע" וגו’, כי רצה דוד המלך ע"ה, לרמוז לנו בדרך כלל שנשמור את עצמנו מהעוונות שבין אדם לחברו וגם מהעוונות שבין אדם למקום, ועל כלל העוונות שבין אדם לחברו יעץ דוד המלך ע"ה, לאדם החפץ בחיים, שינצור לשונו מרע בכל פרטיו, וממילא יהיה זהיר בכל.

 

 

ודבר פשוט הוא, כי כשירגיל עצמו, להיות זהיר בלשונו שלא לספר לעולם בגנות חברו, אפילו אם לא יגרום לו היזק בזה, וכל שכן מלגרום לו שיאבד מחייתו על ידי זה, וגם שלא להלבין פניו על ידי דיבוריו הרעים, וגם מלהחזיק במחלוקת על ידי סיפוריו, שכל זה הוא רע בלשון, וכיוצא בזה שארי לאוין ועשיין שיש בעניינים אלו, בודאי יזהר את עצמו ממילא מגזל וגניבה גם כן, כי הלוא כבר קיבל על עצמו להיות זהיר אפילו שלא לגרום לו שום רעותא וגנות על ידי דיבורו, וכל שכן בפועל ממש, ואם כן – בהרחב הזמן יהיה נקי מכל העוונות שבין אדם לחברו.

 

 

ולהיפך, חס ושלום, כשלא ינצור לשונו מרע יתרבה עליו עוונות מרובים וחטאים עצומים למאוד שמשתלשל על ידי העוון הזה, כמבואר. והעניין הזה של נצירת הלשון, הוא שורש ועיקר לרוב עוונות שבין אדם לחברו, וגם לאיזה עוונות שבין אדם למקום, כמבואר. (שמירת הלשון לח"ח זצ"ל שער הזכירה פ"א).