עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – יג תמוז

 

ועתה נדבר אודות יוסף, מה נסבב לו, ראשון לכל כתבה לנו התורה, שאף שנגזר עליו להיות עבד, תחת אשר אמר על אחיו, שקורין לאחיהם עבדים, בכל זאת היתה עליו רחמי שמים, שגדלה הצלחתו שם, שנעשה פקיד על בית פוטיפר. "ויהי יוסף יפה תואר וגו’" (בראשית לט, ו), כפירוש רש"י: כיון שראה עצמו מושל, התחיל מסלסל בשערו. אמר הקב"ה: אביך מתאבל, ואתה מסלסל בשערך? הריני מגרה בך את הדב. (שם, ז): "ויהי אחר הדברים האלה ותישא אשת אדוניו", ונסבב מן השמים, ששמו אותו בבית האסורים.

 

והנה לפי הידוע מחז"ל, לא עבד בבית פוטיפר כי אם שנה אחת, ובבית האסורים ישב שתים עשרה שנה [וגורש מבית אביו כשהיה בן שבע עשרה, ובעמדו לפני פרעה היה בן שלושים], ואיתא בשמות רבה (פרשת וארא ז, א): שעשר שנים היה ראוי להיות בבית האסורים על שהוציא דיבר על עשרת אחיו, ועל ידי שאמר לשר המשקים (בראשית מ, יד): "כי אם זכרתני וגו’ והזכרתני וגו’", נגזר עליו עוד שנתיים. אכן כאשר נשלם הזמן, לא נשתהה שם רגע יותר, כאמור (שם, יד): "ויריצוהו מן הבור", ולא כתב ויוציאוהו מן הבור, שהיה משתהה על ידי זה יותר איזה רגעים.

 

ומכל זה אנו רואים חומר האיסור של חטא הלשון, שנגזר עליו שנים עשר חודש עבור כל איש, כמשפט רשעים בגיהנום, ובעת שישב, היו כל מצרים מדברים אודותיו בעניין החשד, כמו שפירש רש"י על הפסוק (שם מ, א): "ויהי אחר הדברים האלה חטאו וגו’", והיה זה על שחשד אותם. אך אחרי שנשלם עונשו, זכר הקב"ה את צדקותיו, ויעלהו למעלה למעלה, ונתפרסם בכל ארץ מצרים לשם ולתפארת ולאיש אלוקים קדוש, כאמור (שם מא, לח): "ויאמר פרעה אל עבדיו, הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו".

 

 

 

 

"מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה’ אלוקיך נדבה אשר דיברת בפיך" (דברים כג, כד).

 

ויאות יאמר ראוי לך לעשות שמירה מעולה אל המבטא הזה אשר בשפתיך, להבין ולהשכיל היתרון אשר לך בו. ועל כן תשתדל לעשות כל מה שתידור לקיים מאמרך, לבל יתבטל ולשחת דבריך הנעימים.

 

ויאות לך לעשות כן, יען כי היותך מדבר בפיך ובוטא בשפתיך כל מה שתרצה, אינו טבע מוטבע לך מכוח הבריאה ככל שאר הפעולות אשר ביתר הנבראים, אבל היה זה נדבה גמורה ממנו יתברך ויתעלה שחפץ בטובו וחסדו ורוב נדיבותו לתת לך כוח הדיבור, מבלי שום הכרח או חיוב, ואם הוא עשה לך זה החסד, למה לא תשמרהו כאישון בת עין. [והנחת הטעמים בפסוק הוא סמכתני מאוד בפירוש זה, כי מתוכם נראה שאמרו לה’ אלוקיך נדבה היא גזרה מתאחדת בפני עצמה, ואינה קשורה עם מה שקדם לומר כאשר נדרת].

 

 

והמלך שלמה עליו השלום אמר במשליו: "לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח" (משלי טז, כג).

 

ירצה כי החכם בעל שכל אשר פעולותיו עושה בהשקפה והסתכלות, הנה זה עומד תמיד מתבונן ומשכיל מהות פיהו חשיבותו ומעלתו, ואיך בו נבדל מהבלתי מדברים. ויאמר אם כן אין לאבד סגולה יקרה כזאת, רק (אלא) להשתמש ממנה בדברים המעולים ובעסק התורה, וזה הוא "ועל שפתיו יוסיף לקח", כי על החסד אשר לו מהשפתיים והדיבור יוסיף אומץ בלקחה של תורה. (בינה לעתים, דרוש ג’ רסן הלשון עת לחשות).