עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – א תמוז

גרסינן בערכין (דף טו, ע"ב): אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו". והכוונה, שדרך מי שהוא חץ שחוט לשונו להשתבח לפני אנשים תמיד ולומר: כאשר אני אפתח רק את שפתי עליו, אוכלנו בלשוני, ויהיה למרמס לפני הכל, ומי יוכל להתגבר נגד לשוני? ואפילו אם בפעם הזה לא אוכלנו בשלמות, הלוא שפתינו איתנו, ואוכל להבאיש את ריחו בעיני הבריות, עד שיהיה לבוז בעיני הכל, ואינו חושב כלל שיש עליון על כל, שעיניו משוטטות בכל הארץ.

 

ובאמת בכל העבירות, יש שבאות מחמת תאוות, ויש שבאות מחמת חמדת הממון, שהם התגברו עליו, ועל ידי זה נכשל ועבר, מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חברו, שאין לו שום הנאה מזה, כמו שכתוב (קהלת י, יא): ומה יתרון (ואין יתרון) לבעל הלשון אין זה, כי אם שדבר ה’ בעיניו כהפקר, ואינו חושש לציווי של יוצר הכל, ועל כן חשבוהו כאילו כופר בעיקר. ועוד טעם כתבו בספרי יראים: כי ידוע הוא, שמי שהוא רוצה לדבר לשון הרע, הוא מסתכל בכל צדדיו, אולי עומד שם האיש ההוא, ועושה עין של מעלה כאילו אין רואה, חס ושלום, וכמו שאמרו חז"ל בגנב.

 

 

 

והנה המנוגע במחלה זו של הרגל דיבורים אסורים, הוא כמו בשאר מחלות, שבעת שהמחלה עומדת בתקפה, מצוי שאינו מרגיש כלל, וכשרוצים לתת לו רפואות, הוא ממאן בזה ואומר: ‘מה לכם עלי? אינני חולה כלל!’ אכן במשך כמה ימים מתחיל להרגיש מכאוביו ואומר לרופא, שכעת הוא מרגיש שהוא חולה. וכששואלים לרופא אודותיו, אומר, שכעת נוכל לקוות לה’ שיתרפא במהרה.

 

 

כן הוא בענייננו. בעת שהאדם מקולקל בלשונו ומדבר בכל יום כמה מאות תיבות, בודאי יש בהם מכל המינים המצויים: ישנם דברי גאווה ואונאת דברים, דברי חנופה, שקר, לשון הרע, רכילות, מרמה, מחלוקת, הלבנת פנים, ליצנות, כעס ועוד, ועל כולם – דברים בטלים. אף שאינו מצוי שיכשל בכולם, על כל פנים בהרבה מהם בודאי הוא נכשל בכל יום, ובמשך כמה חודשים מצוי שיכשל ברובם.

 

והאדם בעצמו חושב בנפשו שלא חטא מעולם בזה, והטעם – מפני דלא רמיא מעולם עליו ולאו אדעתיה, ואפילו כשיאמר "על חטא" ביום הכיפורים, הוא חושב שהוא לא חטא בזה, רק שהוטל על העולם לומר מפני איזה פסוק.

 

 

אכן כשיתחיל לומר "זכור אשר עשה ה’ אלוקיך למרים וגו’, ולהתבונן שגם הוא מנוגע בעוון דיבורים אסורים, ויוכרח לעתיד ליתן דין וחשבון על כל דיבור ודיבור, כמו שנאמר (עמוס ד, יג): "ומגיד לאדם מה שיחו", שאפילו שיחה קלה ששח מימיו מגידין לו לאדם בשעת הדין – אז יתחיל להרגיש בדיבורו, ויצא שדבר זה שקר וזה רכילות וזה לשון הרע וזה מרמה וכו’, ואז מתחיל למעט בדיבורו, ואז יש תקווה רבה שיתחיל להרפא, ואז ימצא חיים וימים טובים בזה ובבא. (זכור למרים לח"ח זצ"ל פ"ב).