חלק שני פרק ב – יב סיון

ובכל זאת אל יפול לב האדם עליו, אף מי שקשה לו לטהר מחשבותיו ולהסיר לגמרי הרהורי עבירה מליבו, שאם כן גם מצוותיו ותורותיו לא יועילו לקדש נפשו, ואיך יגיע לתכלית? אבל העיקר בזה מה שאמרו, ז"ל (יומא לח, ב): הבא ליטהר מסייעין אותו, וכיון שבכל לבבו הוא חפץ להסיר מחשבה רעה מלבבו, בודאי יעזורו מן השמים על זה, וחלילה אין לו לבטל שום מצוה ותורה אף שאין מחשבתו טהורה לגמרי. ובכגון זה אמרו (פסחים נ, ע"ב): לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, היינו שבקדושת התורה ומצוה יסייעוהו שיהיה בידו לעשות וללמוד גם לשמה. וזה שנרמז בספק הנזכר לעיל גופה, שמתחילה כתוב: וזכרתם את כל מצוות ה’ ועשיתם אותם, כתב מצוות ה’, היינו לשם ה’, רק לעניין זכירה, אבל לא בעשיה, שלא הגיע עדיין לטהרת המחשבה במעשה המצוות, בכל זאת יביאו אותו מעשיו אלה להסיר מחשבות הלב ולהתחזק על תאוותיו, ואחר כך יבוא למדרגה: ועשיתם את כל מצוותי, שגם העשיה תהיה רק לשם ה’, ובזה יבוא למדרגת הקדושה: והייתם קדושים. אומנם כל זה במי שבא לטהר, ומתחזק להסיר מחשבות רעות ולמנוע מתאוותיו, אז הבא ליטהר מסייעין אותו.

 

 

הנה אמרו חז"ל (סנהדרין קו, ע"ב): (ושם נאמר בזה הלשון, אמר לו הקב"ה לדואג הרשע, מה לך לספר חוקי כשתגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בה?), שאמר הקב"ה לדואג: רשע! כשתגיע לפרשיות מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהן? ובאורו, שאדם כשעובר עבירה בטבע הוא מתבייש ומצר בנפשו בשעה שהוא מגיע בעניין זה בתורה, ומפני זה כתב האליהו רבה בסוף סימן קל"ח: מי שהוא עיוור או פיסח, אין לקרותו לתורה בפרשה זו, שלא יתבייש, וכן מי שנחשד על העריות, אין לקרותו בפרשת עריות וכיוצא בזה.

 

ואם כן נראה לענייננו, הרי בררנו, שחלק גדול בתורה מדבר מעניינים אלו, ואדם שהוא מרחיב שפתו ומפקיר את דיבורו לכל אשר יחפוץ יצרו, בודאי בהמשך ימי חייו יעבור על כל דבר כמה עשריות פעמים. וכמה יסתער נפשו כשיראוהו לעתיד לבוא, שבמעט ימי חייו עבר על כמה עשריות פרשיות בתורה. וידוע מה שאמרו חז"ל (חגיגה ה, ע"ב): על הפסוק: (עמוס ד, יג): כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו, שאפילו שיחה קלה מגידין לו לאדם בשעת הדין, וכל שכן דיבורים האסורים החמורים האלו, בודאי יוכיחוהו ויערכוהו לנגד עיניו, כמו שאמר הכתוב (תהלים נ, כ-כא): תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי וגו’, אוכיחך ואערכה לעיניך. וידוע מה שכתב הגר"א, שעל כל דיבור האסור (כלשון הרע ורכילות וכהאי גוונא) צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד, ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד.

 

***

 

 

ומה לי להאריך עוד בגדולת העוון המר הזה, אחרי שאמרו עליו שהוא כעובר על חמישה חומשי תורה וככופר בעיקר חס ושלום. שזה לשון המדרש רבה (פרשת מצורע טז, א): אמר רבי יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות בפרשה, "זאת תורה נגע הצרעת", "זאת התורה לכל נגע הצרעת", "זאת תהיה תורת המצורע", "זאת תורת אשר בו נגע צרעת", "זאת תורת הצרעת" המוציא שם רע, ללמדך, שכל האומר לשון הרע עובר על חמישה ספרי תורה וכו’.

 

 

ואמרו חז"ל בערכין (טו): אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא, כל המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה): "אשר אמר ללשוננו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו".

 

והטעם, כמו שכתבו בספרי יראים, כי ידוע שהוא שמי שרוצה לדבר לשון הרע הוא מסתכל בכל צדדיו אולי עומד שם האיש ההוא, ועושה עין של מעלה כאילו אין רואה חס ושלום, וכמו שאמרו חז"ל בגנב (בבא קמא עט).

 

ובמדרש תנחומא (פרשת מצורע ב) כתוב, קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בעיקר שנאמר וכו’. (שמירת הלשון שער הזכירה פ"ד).

 

 

גרסינן בערכין (דף טו): אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה): "אשר אמר ללשוננו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו". והכוונה, שדרך מי שהוא חץ שחוט לשונו להשתבח לפני אנשים תמיד ולומר: כאשר אני אפתח רק את שפתי עליו, אוכלנו בלשוני, ויהיה למרמס לפני הכל, ומי יוכל להתגבר נגד לשוני? ואפילו אם בפעם הזה לא אוכלנו בשלמות, הלא שפתינו איתנו, ואוכל להבאיש את ריחו בעיני הבריות, עד שיהיה לבוז בעיני הכל. ואינו חושב כלל שיש עליון על כל, שעיניו משוטטות בכל הארץ.

 

 

ובאמת בכל העבירות, יש שבאות מחמת תאוות, ויש שבאות מחמדת תאוות הממון, שהם התגברו עליו, ועל ידי זה נכשל ועבר, מה שאין כן בסיפור לשון הרע על חברו, שאין לו שום הנאה מזה, כמו שכתוב (קהלת י, יא): ומה יתרון (ואין יתרון) לבעל הלשון". אין זה, כי אם שדבר ה’ בעיניו כהפקר, ואינו חושש לציווי של יוצר הכל, ועל כן חשבוהו כאילו כופר בעיקר. (שמירת הלשון ח"ב פ"ז מעניין פרשת בראשית).