שער התורה פרק י – יד אייר

וראה, אחי, את גודל ההפקר שיש בזה למי שרגיל בה, ואינו נחשב ברעיוניו ללא תעשה כלל, שאפילו אם ידבר רע על חברו ויגנהו בתכלית הגנות, אם תשאלהו: למה דיברת לשון הרע ורכילות? יאמר לך על זה מאה התרים, שדבר זה אינו בכלל לשון הרע, ואם תברר לו בראיות, שדבר זה הוא בכלל לשון הרע גמורה, יחזור מדיבורו ויאמר: אף אם דבר זה הוא בכלל לשון הרע, אבל על איש כזה בודאי לא כיוונה התורה, שראיתי עליו עוולה פלונית ופלונית, והוא חנף, ומצוה לפרסמו. הקיצור, כל מה שתרצה להראותו את גודל עוונו, שעבר על ידי דיבורו שדיבר עד עתה, יחזור לדבר עליו עוד יותר לשון הרע ויותר רכילות, ויוציאנו גם כן מעמיתך, שהוא אינו בכלל ישראל לפי שיטת יצר הרע שלו. הנמצא כזה בכל עוונות שבעולם?

 

למשל: אם נראה שאחד נכשל באכילת בשר נבלה שלא לבוא לזה, היתכן שיקח עוד חתיכת איסור בפני המוכיח אותו ויאכל בפניו [אם לא במי שהמיר דתו חס ושלום ויצא מכלל ישראל, או שהוציא לבניו מכלל דת, ובאיש כזה אין אנו מדברים]. ובעוון המר הזה, שעליו יש גם כן לאו בתורה, ועונשו חמור עד מאוד, כאשר בארנו כמה פעמים מש"ס ופוסקים, אנו רואין בעוונותינו הרבים, שכל מה שנוכיח לאיש על שדיבר לשון הרע או רכילות על חברו, יחזור ויגנהו עוד יותר ויותר. אין זה כי אם מרוב ההרגל נעשה הדבר בעוונותינו הרבים כהפקר, ואפילו האנשים שאין מורגלין בזה העוון, אף על פי כן הרבה מהן, אין ליבם מתמרמר כל כך על זה העוון כמו על שאר לאוין דאורייתא, אם כן אין לך מת מצוה גדול מזו.

 

***

 

 

 

ואפילו בעובדי כוכבים ומזלות שאין מצווין על זה מצינו בגמרא (בבא קמא דף לח) שמן השמים משגיחין על כוח דיבורים, ואין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה. שבת לוט הבכירה, שקראה לבנה מואב בלשון מגונה, אמר הקב"ה למשה כמה מאות שנים אחר זה, "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו. והצעירה שקראה בנה בן עמי, בלשון נקיה, נאמר על בני עמון "אל תתגר בם" סתם, דאפילו אנגריא לא תעביד בהון.

 

 

מזה נוכל ללמוד שכל שכן איש ישראל שדיבורו עומד ברומו של עולם, שאם אומר על איזה דבר שהוא הקדש, שוב אסור לנגוע בו ולהנות ממנו אפילו שוה פרוטה, ואם נהנה חייב להביא אפילו קורבן מעילה. ואם נתן לאישה איזה דבר ואמר לה הרי את מקודשת לי, באותו רגע נעשית אשת איש ואסור לכל העולם לנגוע בה. וכל דיני נדרים ושבועות תלויים בכוח דיבורו, ונאמר על זה "לא יחל דברו". וכן בענייני עובדי כוכבים ומזלות אפילו לא עשה שום מעשה, אלא שאמר ליה אלי אתה, הוא עבודה גמורה, וחייב מיתה על זה, כדאיתא בסנהדרין (דף נט) על אחת כמה וכמה שמשגיחין מלמעלה על כל הגה שמוציא מפיו.

 

 

כלל הדברים, בדיבוריו של אדם יכול לברוא עולמות ולהחריבן. ונוכל להמליץ על זה מאמר הגמרא בברכות (דף ז) מאי דכתיב "כרום זולות לבני אדם", אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם. (פתיחת חובת השמירה לח"ח זצ"ל).

 

 

וכבר אמרו כל דיבור שיוצא מפי אדם עושה רושם. ובעוונותינו הרבים אדם מפטפט כל היום בדברים, ואינו מרגיש שבכל דבר עושה רושם, עד שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ב, וכן במו"ק יח): ברית כרותה לשפתיים, ואיך לא ישמור אדם מבטא שפתיו על כל דבר פשע. (יערות דבר דרוש ט"ו).