עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – יד תמוז

 

 

"ויזכור יוסף את החלומות וגו’, ויאמר אליהם: מרגלים אתם וגו’" (בראשית מב, ט), כל זה היתה כוונתו כדי לכפר עוונם. וכן במה שכתוב (שם, כה): "ויצו יוסף, וימלאו את כליהם בר ולהשיב כספיהם איש אל שקו וגו’", ובאמת על ידי הכסף היה להם צער גדול מאוד. מתחילה בדרך, כשפתח האחד את שקו, והוא לוי, כפירוש רש"י, כתוב על זה (שם, כח): "ויצא ליבם, ויחרדו איש אל אחיו לאמור מה זאת עשה אלוקים לנו". וגם בסוף, כאשר באו אל אביהם (שם, לה): "ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו, ויראו וגו’ המה ואביהם וייראו", וכן בפסוק יח (שם מג): "וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף, ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחותינו וגו’", מעניין הכסף היה להם צער גדול מאוד, וזה היה כדי שיתכפר להם על הכסף שלקחו בשבילו. וכן היה שנזדמן מן השמים, שהראשון שפתח את שקו בדרך ומצא הכסף היה לוי, כפירוש רש"י, והוא היה הראשון שאמר אל אחיו שמעון, "הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו" (שם לז, יט, כ).

 

 

 

 

אם הוא משתמש בדיבורו לרע, הוא גרוע יותר מהבהמה אשר על הארץ, כי היא איננה מקלקלת על כל פנים. וזהו שדייק הכתוב "מי האיש החפץ חיים" וגו’, דאי לאו הכי אינו בכלל איש.

 

ובפרט אם הוא בן תורה, מנכר יותר גנותו בזה והוא דומה לטרקלין גדולה וביב של בורסקי קבוע בתוכו, כמו דאיתא כאין זה במסכת דרך ארץ פ"ג, עיין שם. (שמירת הלשון, פ"ג).