עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – כט תמוז

 

ועוד כתוב בתורה (ויקרא יג, מ"ה): "בגדיו יהיו פרומים [קרועים] וראשו יהיה פרוע [מגודל שיער] ואפשר שהטעם הוא, שעיקר חטא הלשון בא על ידי גאוה, שהוא מחשיב עצמו לאיש חשוב באנשים, לפיכך מלאו ליבו לגנות את חברו, שאילו היה מכיר את נגעי עצמו, לא היה מחפש מומי זולתו. [והעד לזה, שאמר הכתוב (שם ד, יד): בטהרתו, שיקח עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, ופירש רש"י: אם נתגאה כארז, ישפיל עצמו כתולעת וכאזוב, ויתכפר לו]. לפיכך אמר הכתוב, שבגדיו יהיו מקורעים, וראשו יהיה מגודל, עדי לנוולו, שיהיה נראה לכל כבזוי, ולא יתגאה ליבו לדבר בזולתו.

 

עוד נראה, לפי מה שידוע, שעל ידי המצוות נבראים בגדים יקרים להלביש את נשמתו כשתעלה למעלה, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (וכמו שביאר הגר"א בזה את הפסוק (קהלת ט, ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים"), וידוע עוד, שעל ידי חטא הלשון נמשך רוח הטומאה על כל דברי הקדושה שהוא מוציא אחר כך, ולא יזכה בהן, ככתוב בזוהר הקדוש (פרשת פיקודי) וזה לשונו: "ומהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין, דאינון ממנין לאחדא מילה בישא או מילה טינופה דאפיק בר נש מפומיה ולבתר אפיק מילין קדישין, וי לון וי לחייהון. וי לון בעלמא דין, וי לו בעלמא דאתי. בגין דאילין רוחין מסאבין נטלין ההוא מילא מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מילין קדישי, אקדימי אילין רוחי מסאבי, מילי ההוא מסאבא, ומסאבי לההוא מילה קדישא, ולא זכי ליה בר נש". עד כאן לשונו.

 

[פירוש: ומאותה רוח רעה תלויים כמה מעוררי דין אחרים, שהם ממונים לאחוז בדיבור רע או דיבור מטונף שהוציא אדם מפיו, ואחר כך מוציא מילים קדושות. אוי להם אוי לחייהם. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא, מפני שאותן רוחות הטומאה נוטלות אותו דיבור טמא, וכאשר מוציא האדם אחר כך דיבורים קדושים, מקדימות אותן רוחות הטומאה, ולוקחות לאותו דיבור טמא, ומטמאים לאותו דיבור קדוש, ואינו זוכה לו האדם, וכביכול נחלש כוח הקדושה].

 

ואם כן, כשמספר לשון הרע, ואחר כך מקיים מצוות עשה של קריאת שמע או תפילה או ברכת המזון או שארי ברכות מהמאה ברכות של כל יום, ובודאי נברא על ידי זה מחלצות להנפש, וכאשר הדיבורים הטמאים ממשיכים עליהם רוח הטומאה, תיכף נתקלקלו ונמאסו, ואינם ראויים עוד להנפש להתלבש בהן. ולזה כתבה התורה: בגדיו יהיו פרומים, לרמז על בגדי נפשו.

 

"ועל שם יעטה" (ויקרא יג, מ"ה), הוא תחת אשר בודאי אמר מתחילה "ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו" (תהלים יב, ה), ציוונו ה’, שכעת יהיה מעוטף על שפתו.

 

"וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מ"ה), ישמיע לרבים שהוא טמא, ויפרשו ממנו, כי תחת אשר מתחילה היה דרכו לגלות קלון חברו בפני אנשים, לכן הוכרח עתה לגלות קלון עצמו בפני אנשים.

 

 

 

אני יודע בודאי כי מביטים עלי כעל איש פאנאטי, ובקרבכם אתם ודאי צוחקים מדברים אלה, אבל תאמינו לי כי סוד גיליתי לכם בזה, לכל איש ישנם לו בודאי רגעים בחייו אשר מרגיש אז איזו כבדות בהוצאת דברים, ומהם ידון ויתבונן על כל סוד העניין שגילו לנו חז"ל בטעם הבאת הציפורים, למען ילמד לדעת בגנות מהות דיבורו שהינם רק פטפוטי וצפצופי בעלי חיים, ולא יותר.

 

 

כח הדיבור ועניינו סודו ונפלאתו של דיבור האדם, נורא עד מאוד, הלא הוא כל מעלתו ויתרונו על הבהמה, "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב), תרגום אונקלוס "לרוח ממללא", הנה כל עניין הדיבור הוא מנשמת חיים אשר נפח באפיו, ומדיליה נפח, חלק אלוק להבין ולהשכיל, והכל בכוח הדיבור, ברוח ממללא כולם.

 

והנה זה האדם ביקר נמשל כבהמות נדמה, כי זלזל דיבורו ושמו לפטפוט בעלמא, כפטפוטי ציפורים, אשר לא בשם דיבור תקרא אותם, אלא רק כציפצוף קול בעלמא, מאין זה בא ריבוי השיח בדברים בטלים והבלים ללא כל תועלת? ללא כל חכמה ושכל? הלא הוא מאשר נתרוקן מכל סוד הדיבור בעצם, על זולתנו אנו רואים זאת בנקל, ולפעמים אני מרגיש זה גם בעצמי, איך שבריבוי דברים אובדים באמת כל כבוד ותפארת להאדם.

 

 

והנה זה המדבר לשון הרע, הלא גדול עוונו מאוד, חומרתו אף יותר משלוש עבירות, כלשון התוספתא: "לשון הרע כנגד כולם", והנה התורה העמידה לנו כאן את האדם בדמות הגנות שלו, מצד דברנותו ופטפנותו, כנראה שזו היא התביעה היותר חזקה, תביעה על עיקר חינוכו של האדם, הוא לא אנושי, פה מופקר ולא מגודר כלל, דיבוריו דיבורי ציפורים, לא ממין האדם כלל כי אם ממין הבעלי חיים, ואם אדם אין כאן מה כאן?

 

הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ג, י) על מאמר רבי דוסא בן הרכינס, בארבעה דברים שמוציאים את האדם מן העולם וביניהם גם שיחת הילדים, מבאר וכותב: "שאלו הדברים מונעים ומבטלים מעלת האדם עד שיצא מן העולם והוא אבד", נורא מאוד להתבונן כי האובד מעלת האדם אובד הכל. (דעת תורה למשגיח רבי ירוחם ליוואויץ’ זצ"ל ממיר).