עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – כה תמוז

 

גרסינן במסכת ערכין (דף טז, ע"א), שהמעיל היה מכפר על עוון לשון הרע. אמר הקב"ה: יבוא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול. ודווקא אם לא אהנו מעשיו, אבל אם אהנו מעשיו [כגון שנתקוטטו על ידו וכדומה] אתו נגעים עליה. עיין שם בגמרא. ונבאר ב"ה יתברך הפרשה שבתורה, האמורה בעניין הזה, כל תיבה ותיבה בפני עצמה.

 

"ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת" (שמות כח, ל"א), ונראה שלכך בא תכלת, כמו שאמרו חז"ל (מנחות מג, ע"ב) על ציצית, שנצטוינו בפתיל תכלת, שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד. והיינו, שעל ידם יזכור שיבוא לדין לפני כסא הכבוד, כן הוא גם בזה, כי איתא בתנא דבי אליהו (רבה פרק יח, ועיין חלק ב פרק ה’ ד"ה וכמה, וחלק ב פרק כ"א ד"ה ויאמר) שהלשון שהוא מספר, הוא עולה עד כנגד כסא הכבוד, שנאמר (תהלים עג, ט): "שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ". ועל ידי שהוא לבוש תכלת, יזכור ויתבונן איה דבריו עולים, וישמר מזה.

 

 

 

 

וראה הפליאה אשר ברא היוצר בעניין כוח הדיבור, כי כל הפעולות שאדם עושה באיבריו נעשים על ידי רצונו, שמתבונן בעצמו איך לעשות ועושה, ואילו דיבורי האדם יוצאים מפיו התיבות כרצונו אבל בלא מחשבה הקודמת.

 

דהיינו, כשרוצה לומר תיבת "וידבר" וכדומה, וידוע שבתיבה זו יש חמש אותיות שכל אחת היא ממוצא אחר – ו’ היא מן השפתיים, י’ מן החיך, ד’ היא מן הלשון, ב’ היא מן השפתיים, ר’ היא מן השיניים – ואינו מחשב כלל בדעתו איך לחבר האותיות, אלא כיון שעלה בדעתו להוציא תיבת "וידבר" מתחברות כרגע האותיות מעצמן ומוציא התיבה מפיו.

 

 

והסיבה לזה הוא כמו שאמרנו, כי עיקר בריאת האדם היה כדי שיזכה בדיבורו בתורה, ורצה הקב"ה שבזמן קצר שמוריד הנשמה מלמעלה עלי תבל הזו יזכה הרבה מאוד על ידי תורתו.

 

על כן נתן בכוח דיבור האדם מין זריזות יתירה, אשר תיכף כשירצה לדבר איזה תיבה יתחברו האותיות מעצמן בכדי הרף עין, אשר ממש בשיעור "מינוט" אחד יכול להוציא מאתיים תיבות וכנ"ל, שאילו לא נתן לו כוח הזה והיה צריך לחשב בעצמו לצרף האותיות ולעשות תיבות, היה צריך לעכב כמה ימים עד שילמד פרשה אחת.

 

 

אכן כל זה שייך דווקא כשמדבר דברי תורה או שאר דברים הגונים, אבל אם הוא מדבר דיבורים אסורים, כגון לשון הרע ורכילות או שאר דברים בטלים, נתהפך המעלה הזו של כוח הדיבור אליו לרועץ.

 

כי בלא המעלה הזו היה משתדל הרבה מאוד בכוח דיבורו ולא היו מתרבים עליו הלאוין כל כך, אבל כעת כשהוא משתהה עם חבורה איזה שעות ומדברים שם לשון הרע ורכילות וגם הוא משתתף עמהם, בזה מתרבה עליו הלאוין למאות ולאלפים.

 

 

והקב"ה מצטער הרבה בזה כשהוא רואה שבזה הטבעיות שנתן לו לטובתו לתקן נפשו בזה גופא גרם לו צרה גדולה אשר לא יוכל להיטהר מזה העוון.

 

ונראה מה שאמרו חז"ל על הפסוק "הוגעתם ה’ בדבריכם", אמר הקב"ה: בראתי שמים וארץ ואיני יגע, שנאמר: "לא ייעף ולא ייגע", ואימת אני יגע? כשאתם מדברים דברים בטלים, דברים שאינם הגונים.

 

והכוונה – כנ"ל, שהקב"ה שברא ויצר כל מעשה בראשית, צבא השמים והארץ, והכל עשה לטובתם לתכליתם ושמח בהם, וכמו שכתוב: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד".

 

וכל שכן האדם בחיר יצוריו כל איבר ואיבר שבו תיקן ועשה כפי צרכו לתכליתו, וכאשר האדם מהפך תכלית מעשה הקב"ה באיבר הלשון מטוב לרע גורם צער לקב"ה יותר מכל מעשה בראשית, שנעשה אצלו היפך כוונתו יתברך. וזהו שאמר: בראתי שמים וארץ ואין אני יגע, שנעשו לתכליתן. ואימתי אני יגע? וכו’ – שהקב"ה נותן לו אז כוח לדבר והוא רואה ויודע את שיהיה לו לבסוף על ידי זה והוא היפך רצונו, שהוא מקור הטוב והחסד. (תורת הבית לח"ח זצ"ל פ"ב).