חלק שני פרק ד – יח סיון

והנה מכל זה יכול האדם להתבונן כמה צריך להיות זהיר מזה החטא, שלא יקלקל לעצמו [כי בעת שהוא מספר לשון הרע על חברו, נענש מידה במידה, שמספרים עליו למעלה. וכמו שכתב רבי חיים ויטאל זצ"ל, בשער הקדושה וזה לשונו: בהזכירך רעת חברך, יספרו עוונותיך], וגם לא יקלקל לכל העולם כולו וכנזכר לעיל בשם הזוהר הקדוש.

 

 

 

 

 

גם נגרע על ידי זה ממדרגת המין האנושי שלו, עד שהוא גרוע יותר מכלב, כמו שאמרו בפסחים (קיח): כל המספר לשון הרע וכו’, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר: "לא תישא שמע שוא", וקרי ביה: "לא תשיא שמע שוא", וסמיך ליה (סמוך לזה): "לכלב תשליכון אותו".

 

ופשוטו הוא, כי דרכו של כלב תמיד להגביה קולו ולהבעית, ולפעמים גם לנשוך למי שיעבור לפניו, אפילו אם אותו האיש הולך לפי תומו. כן דרך בעל לשון הרע, לקלקל בקולו על הכל, על כולם הוא מוצא עוולות ומבזה אותם, ועל כן ראוי הוא שיושלך לפני הכלבים ויבעיתוהו וינשכוהו כמידתו.

 

(ועוד טעם) כתב המהר"ל מפראג כי הכלבים היו שומרין את עצמן בעת הצורך מלהחריץ לשונם, כמו שכתוב (שמות יא, ז): "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". והוא, אשר חלק לו ה’ בבינה ודעת, לא יכול להעציר את יצרו מזה, על כן הוא גרוע ממנו. (שמירת הלשון שער הזכירה ח"ב פ"ז [פרשת משפטים]).

 

 

וזה לשון המדרש וספרי זוטא [הביאו הילקוט, פרשת תצא], אמר הקב"ה, מכל צרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם, אבל בלשון הרע הטמן עצמך ואין אתה נפסד. משל לעשיר שהיה אוהב בן כפרי, הלך לשאול בשלומו, והיה שם כלב שוטה והיה נושך את הבריות, אמר אותו עשיר לאוהבו, בני, אם אתה חייב לאדם אני פורע לך ואל תתחבא ממנו. אבל אם ראית כלב שוטה, ממנו התחבא שאם נושכך איני יודע מה לעשות לך. כך אמר הקב"ה, "בשש צרות יצילך" (איוב ה, יט) "[ו]בשוט לשון תחבא" (שם כא). עד כאן לשונו.

 

 

וראה את המתקת דברי חז"ל שהמתיקו את דברי המקולקל בחטא זה כמו המנושך מכלב שוטה, כי באמת שניהם שוים, כמו שאמרו ביומא (פד): שמי שנשכו כלב שוטה אין לו רפואה, ועל לשון הרע גם כן אמרו שהמורגל בעוון זה, חס ושלום, אין לו תקנה, כמו שאמרו (ערכין טו): סיפר אין לו תקנה.

 

 

ומה יפה מליצת חכמינו ז"ל, כי כאשר נתבונן היטב נמצא בו כל הסימנים שאמרו חז"ל ביומא (פרק ח, פג): בכלב שוטה, ולפיכך נמשך עליו על ידי זה גם כן רוח הטומאה השורה על הכלב ההוא.

 

כי זהו לשון הגמרא שם, תנו רבנן, חמישה דברים נאמרו בכלב שוטה, פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, ומהלך על צדי רשות הרבים, ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע וכו’. דחייף ביה מסתכן, דנכת ביה מית. דחייף ביה מסתכן, מאי תקנתה? נשלח מאניה ונדינהו קמיה ונרהט.

 

 

ועתה נבאר: א. פיו פתוח וזהו גם כן דרכו של הבעל לשון הרע להיות פיו פתוח תמיד על כל מי שיזדמן לפניו כקטן כגדול.

 

 

ב. רירו נוטף, והיינו מחמת שרוח רעה שורה עליו, ונתגבר עליו עד מאוד כוח הכעס והעזות המוטבע בו (כמאמרם [ביצה כה]: ג’ עזין הן, עז שבחיות כלב וכו’) לבלוע את כל המזדמן נגדו, ומחמת זה נוטף ריר מפיו, ובפרט שפיו פתוח ואין לו מסגרת להריר, להתעכב שם. כן הוא דרך בעל לשון הרע הקבוע, להתרגז תמיד על כל מי שיעלה ברוחו.

 

 

ועוד יש בזה עניין יותר נאות, והוא כמו שכלב שוטה דרכו לנטוף רירו, והוא ליחת הכלב אשר היא בודאי מאוסה עד מאוד ובפרט מכלב שוטה. ואם כן כל מקום שהיה שם הכלב שוטה אפילו על איזה רגעים אחדים, מנכר אפילו אחר הסתלקו משם, שהריר הנשפך מפיו הפתוח תמיד. כן הוא דרך בעל לשון הרע פיו פתוח ככלב הנ"ל, ומעלה צחנתו בכל מקום שהולך, ועושה רושם באותו מקום.

 

 

עוד שלושה סימנים יש בכלב שוטה, אזניו סרוחות וכו’ וכנ"ל. והיינו כי הכלב שוטה, מלבד מה שנשיכתו היא מסוכנת עד מאוד וכמו שאמרו חז"ל, רצונו מאוד לנשוך כל מי שיזדמן לפניו, וכדי שלא יסתתרו בני אדם ממנו מפני גודל הסכנה מחמת הרוח רעה השורה עליו וכמו שאמרו שם, הוא מתחבא ומסתיר לעצמו בכל אופן, ובפתע פתאום הוא פוגע לאדם ונושכו. ולכן הוא מהלך ולא רץ, ובצדי רשות הרבים ולא ברשות הרבים נגד בני אדם [כי שם הוא מהלך אנשים, כמאמרם (בבא קמא דף ס): לעולם אל יהלך אדם בצדי הדרכים], כדי שיחשוב כל רואהו כי הולך הוא לאט לדרכו.

ומשום זה גם כן אזניו סרוחות, כי ידוע שהטביע הקב"ה אצל כלב חוש השמע גדול כדי שעל ידי זה יוכל לשמור את בעליו ואת עצמו לבלתי לפגוע בם לרעה. ועל כן הכלב הזה, שרוצה לסכן את כל אחד, מהלך בצדי רשות הרבים ואזניו סרוחות [היינו גדולות וכפולות למטה וכפירוש רש"י שם] שיהיה נראה כאילו הולך לדרכו ואינו רוצה לשמוע שום דבר מה שבצדו. ומחמת זה גם כן זנבו מונחת לו בין ירכותיו ואינו מגביהו, וכל זה כדי להראות לכל שהוא שוקט ובוטח, ואינו רוצה לעורר את חושיו להילחם עם האנשים הנראים נגדו.

 

ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע, והוא הכל מטעם הנ"ל כדי שיסברו העולם שהוא הטוב שבכל הכלבים, ולא ישמרו ממנו כלל. כל אלו הפעולות עושה הרוח רעה השורה עליו.

 

דרכו של בעל לשון הרע להלך בצדי רשות הרבים וכמו כן לספר הלשון הרע שלו דרך רמאות

 

כן ממש הוא בעל לשון הרע, מלבד מה שהוא חוקר תמיד אחר הנעשה בבתי העיר כדי שיהיה לו מה לספר אחר כך בשוק (וכפירוש רש"י בפרשת קדושים [יט, טז]), עוד הוא מתהפך בענייניו, כי כאשר נתפרסם עניינו לרעה שהוא הולך ומרגל מזה לזה, והוא כקוץ בעיני אנשי העיר, וכל אחד שומר עצמו ממנו, הוא מהלך על צדי רשות הרבים בלאט ובחשאי כאילו אין נוגע לו דבר, ולתור על ידי זה אחר כל הנעשה בעיר בסתר ובגלוי. וכהאי גוונא בעת שהוא מספר הלשון הרע והרכילות, יעשה בדרך רמאות, שיראה כאילו הוא מספר לפי תומו, ולא יספר כל הסיפור רק מרמז ועל ידי זה יבין חברו השאר.

 

 

ואזניו סרוחות וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, גם כן שייך בו מעין מה שנאמר בכלב הנ"ל, היינו שאף שבקירבו בוערים בו כל חושי ההרגש, ובפרט חוש השמיעה, לשמוע מכל דבר הנעשה בעיר ולרוץ ולרגל מזה לזה, אף על פי כן, בפרסום, מראה לעיני אנשים כאילו הוא כובש את תנועותיו, ונוח לכל, ואינו רוצה לשמוע שום דבר מהנעשה בין אנשים, והכל כדי שלא ישמרו אנשי העיר ממנו ויתגלה לו הכל.

 

 

ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע, כי בהלשון הרע שלו הוא מזיקו בסתר, ובפרט אותן כותבי עמל (שקורין פאסקווילן) שעליהם נאמר (דברים כז, כ): "ארור מכה רעהו בסתר". והכל הוא כדי שלא יוכל חברו להשמר ממנו ויוכל להזיקו כעין הכלב הנ"ל. לכן נמשך עליו אותו רוח הטומאה השורה על הכלב שוטה, ודימה אותו הספרי למנושך מן הכלב כי גם עליו שורה רוח הטומאה וכנ"ל. [וסוף המאמר מבואר מעצמו]. (שמירת הלשון שער הזכירה פ"ד).