ענייני שמירת הלשון לפי סדר פרשיות – כג מנחם אב

 

 

"כי יקח איש אישה וגו’, ושם לה עלילות דברים וגו’" (דברים כב, יג), "ויסרו אותו" (שם יד), ואמרו חז"ל (כתובות מ"ו, ע"א) שמלקין אותו, משום שעבר על (ויקרא יט, טז):"לא תלך רכיל". וענשו אותו מאה כסף, כי הוציא שם רע על בתולת ישראל (שם יט), וכתוב בערכין (דף טו, ע"א) במשנה. נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה [שעל אונס ומפתה אין צריך ליתן רק חמישים כסף, וגם אינו מתחייב מלקות, מה שאין כן במוציא שם רע].

 

ונוכל לומר, שזהו כוונת הכתוב (עמוס ד, יג): "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו", והיינו, שהאדם, כשהוא מתבונן לפרקים ענייניו, אינו מתבונן רק על מעשיו, אבל אודות דיבוריו אינו חושב כלל, כי חושב בנפשו, מה קלקול יוכל להגיע על ידי דיבור, הלוא הוא דבר שאין בו ממש. אבל באמת לא כן הוא, כי הקלקול שמגיע למעלה על ידי דיבוריו הוא הרבה יותר ממה שמגיע על ידי מעשיו.

 

וזהו שאמר: "ומגיד לאדם מה שחו", היינו ששם בשעת הדין יעריכו לפניו ויראוהו לעיניו [כמו שכתוב (תהלים נ, כא): "אוכיחך ואערכה לעיניך" מה קלקל על ידי שיחותיו. ולא אמר הכתוב מה דיבורו אלא מה שחו, משום שלשון שיחה נאמר על דברים קלים ופשוטים, וזהו שאמרו חז"ל (חגיגה ה, ע"ב): אפילו שיחה קלה (יתירה) שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם, בשעת הדין (בשעת מיתה) [ולא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב, וכמו שאמר הכתוב (קהלת י, כ): "כי עוף השמים יוליך את הקול, ובעל כנפיים יגיד דבר". ובעל כנפיים, הוא מלאך גבריאל, כידוע, שהוא מכריז למעלה כל העניינים הנעשים בעולם הזה. ומה שאמר: "יוליך את הקול", כי העניין כמו שכתבו הטבעיים, כי כל דיבור ודיבור הקול עם כל אות ואות שאדם מוציא מפיו נמצא באויר, ולא נאבד אפילו אות אחת. וזהו העניין כשאדם מדבר עם חברו, הקול עם כל אותיותיו מגיעים לאזני חברו].

 

ובעניין זה אמרו גם כן (ב"מ נ"ח, ע"ב): אמר רבי יוחנן: גדול אונאת דברים מאונאת ממון [ואף שאונאת ממון הוא במעשה ואונאת דברים הוא רק בדיבור], שזהו נאמר בו (ויקרא כה, טז):"ויראת מאלוקיך" וזה לא נאמר בו. "ויראת מאלוקיך". ורבי אלעזר אמר: זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון. וכל שכן אם גרם לו זה עד שהלבין פניו על ידי זה, גדול עוונו מנשוא, וכמו שכתוב שם: כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים.

 

 

 

 

"מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

 

[ומקשה הגמרא] ובמקדש ראשון לא היה ביה שנאת חינם והא כתיב "מגורי אל חרב היו את עמי לכן ספוק אל ירך", ואמר רבי אלעזר: אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה, ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם? ההיא בנשיאי ישראל הואי" (גמרא יומא ט, ע"ב).