ענייני שמירת הלשון לפי סדר פרשיות – כ מנחם אב

 

"וישלח ה’ בעם את הנחשים השרפים" (שם, כא, ו). והוא משום שבדיבורים איתער הנחש הקדמוני ויקטרג עליהם, וככתוב בזוהר הקדוש פרשת פיקודי (עיין שער הזכירה פרק ב’ ד"ה ואם וחלק ב’ פרק ד’ ד"ה אכן): אית רוחא חדא דקיימא על כל אינון מארי דלישנא בישא, שכד מתערי בני נשא בלישנא בישא, או ההוא בר נש דמתערי בלישנא בישא, כדין איתער ההוא רוחא בישא מסאבא דלעילא, דאיקרי סכסוכא, ואיהו שארי על ההוא איתערותא דלישנא בישא דשרו ביה בני נשא ואיהו על לעילא וגרם בההוא איתערו דלישנא בישא מותא וחרבא וקטולא בעלמא. וי לאינון דמתערי להיא סיטרא בישא, ולא נטרי פומיהו ולישנהון, ולא ידעי דהא באיתערותא דלתתא תליהא איתערו דלעילא, בין לטב בין לביש וכו’, וכולהו דלטורין לאיתערא להאי חויא רבא למהוי דלטורא על עלמא, וכולהו בגין האי איתערו דלישנא בישא וכו’. עד כאן לשונו.

 

פירוש: יש רוח אחת שעומדת על כל אותם בעלי לשון הרע, שכאשר מתעוררים בני אדם בלשון הרע, או אדם אחד שמתעורר בלשון הרע, אז מתעוררת אותה רוח הרעה הטמאה שלמעלה, הנקראת סכסוכא, והיא שורה על אותה התעוררות של הלשון הרע, שהתחילו בה בני האדם, והיא עולה למעלה וגורמת בזה התעוררות של לשון הרע מוות וחרב והרג בעולם. אוי לאותם שמעוררים לאותו צד הרע, ואינם שומרים פיהם ולשונם, ואינם חוששים על זה, ואינם יודעים שבהתעוררות שלמטה תלויה ההתעוררות שלמעלה, בין לטוב בין לרע וכו’, וכולם מקטרגים לעורר לאותו נחש הגדול, שיהא מקטרג על העולם, וכולם בשביל אותה ההתעוררות של לשון הרע, כשקיימת ההתעוררות שלו למטה.

 

ועל כן (שם כא, י): "שלח ה’ [וכתוב שם הוי"ה, כדי לכפר עליהם במיתתם על שדיברו על ה’, ויהיה להם חלק לעולם הבא] בהם את הנחשים השרפים", והגם שאף בלא זה היו מצוי גם כן במדבר נחשים ושרפים, ככתוב (דברים ח, טו): "[המוליכך] במדבר הגדול והנורא נחש, שרף ועקרב וגו’", על כל זה היתה השגחת ה’ שלא היו נוגעין בהן, ולא כן עתה, שלבד שלא היו משומרים מהם, אלא שגֵרה בהם, ועניין הגרוי היה רק על העם, שהם היו עיקר המדברים, ועל מי שהיה בחינת ישראל לא היו גרוי. אכן מכל מקום, על ידי המקטרג שקיטרג מלמעלה, נסתלקה שמירה מכולם, וממילא מת עם רב מישראל גם כן, ובזה סרה הקושיא השניה.

 

 

 

 

ומסיים הכתוב: "ואויל שפתיים ילבט", היינו לפי מה שידוע מחז"ל (ספרי דברים וגמרא תענית), שהאדם בעצמו מודה לבסוף על עוונותיו ואומר: אני פלוני בן פלוני עברתי עבירה פלונית במקום פלוני בפני פלוני וכו’. והנה מכל עוונותיו שעשה ונזכר לבסוף, רואים הכל ונודע שהוא אויל גדול, אבל מכל מקום יש להם גבול וסוף, אבל אם אויל שפתיים, כשהוא מתחיל לספר ולהודות כל מה שקלקל בשפתיים, אין גבול וסוף להם.

 

וזה שאמר הכתוב: "ואויל שפתיים ילבט", רוצה לומר, שהוא מתייגע לספר, לפי שאין לדבריו גבול וקץ. ולפי דברינו אלה יעלה הפסוק הנ"ל שהוא מכוון זה כנגד זה: כמו שחכם לב על ידי דיבוריו זכה למצוות עד אין סוף, כן לעומת זה הרשע על ידי דיבוריו גרם לו לעבירות רבות עד אין קץ, וגרם לו בזיונות וחרפות ועונשים עד אין קץ. סוף דבר – החכם והכסיל, כל אחד מרבה סחורה הנאותה לו לפי עניינו. (זכור למרים לח"ח זצ"ל פ"ו).