חלק שני חתימת הספר – ב אלול

 

וכן להיפך אם ירצה להשקיע דעתו בעניין החכמה, דהיינו ידיעת התורה לבד, ובעניין השגת היראה ישים דבר זה אחר גוו, החכמה אינה חשובה לכלום, וזהו שאמרו באבות: "אם אין יראה אין חכמה", וביאורו: כאשר איננו ירא מלפני ה’, וממילא כל מצוותיו גם כן אין קבועין בדעתו לקיים אותם, וכן כל חושיו, כמו חוש הדיבור וחוש השמיעה הם חופשיים לדבר ולשמוע מה שיעלה על רוחו, הן דברי לשון הרע או רכילות או אונאת דברים או ליצנות וכיוצא בזה, הכל סחורה הוא אצלו.

 

והנה אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו זוטא, פרק כד), שלעתיד לבוא מאירין לו כל מעשיו בפניו. וכן דיבוריו. כל מה שדיבר בעולם הזה, לא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב, ואפילו שיחה קלה שדיבר בעולם הזה מגידין לו, לאדם, בשעת הדין (חגיגה ה, ב). וידוע מה שכתוב בזוהר הקודש (פקודי) וזה לשונו: "ובהאי רוחא בישא תלין כמה גרדינין אחרנין, דאינון ממונין לאחדא מילה בישא או מילה טינופא דאפיק בר נש מפומיה, ולבתר אפיק מילין קדישין וכו’. וי לו בהאי עלמא, וי לון בעלמא דאתי, בגין דאילין רוחין מסאבין נטלי ההוא מילה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מילין קדישין, אקדימי אילין רוחי מסאבין ונטלין ההוא מילה מסאבא ומסאבי לההוא מילא קדישא, ולא זכי ליה בר נש". עד כאן לשונו.

 

תרגום הזוהר: ומאותה רוח רעה תלויים כמה מעוררי דין אחרים, שהם ממונים לאחוז בדיבור רע או דיבור מטונף שהוציא אדם מפיו, ואחר כך מוציא מילים קדושות. אוי להם אוי לחייהם. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא, מפני שאותן רוחות הטמאות נוטלות אותו הדיבור הטמא, וכאשר מוציא האדם אחר כך דיבורים קדושים, מקדימות אותן רוחות הטמאות ונוטלים אותו דיבור טמא, ומטמאים לאותו דיבור הקדוש, ואינו זוכה לו האדם, וכביכול תשש כוח הקדושה.

 

והנה אם האדם הזה למד בכל יום מקרא ומשנה או גמרא, ובשעת הדין ידע שיציעו לנגד עיניו כל המשנה והגמרא שלמד, מה גדלה תשוקתו לזה והוא מקווה על זה כל שעה ושעה אימתי יבוא לזה וימליצו עליו. אכן, כאשר יבואו אחר כך כל אותן הספרים, ויראה שנמשך על כל דף ודף רוח הטומאה על ידי דיבורים האסורים שדיבר מתחילה או באמצע, ואין שוות למאומה, מה גדולה תהיה תוגתו אז, כאשר יתבונן בנפשו איך בשאט נפש איבד בעצמו את תורתו.

 

ולמה הדבר דומה? לאחד שקנה מחברו ש"ס שלם ומכורך בעור יפה, ובלי ראיה בפנים, שסמך כיון שלמעלה הוא נאה, ושילם בעדו, והמוכר נסע לדרכו. ויהי כאשר לקחו לביתו, ראה שכל הש"ס היה מטושטש מאוד, מפני חלב ושומן שנשפך עליו, ואפילו מסכת אחת לא מצא כהוגן, וכמה התמרמר על נפשו איך נתפתה לדברי המוכר, ששבחו בפניו, ולא פתחו בעצמו לראות מה שקנה. כן הוא הדבר הזה, מי שפיו פתוח תמיד, ואינו מקפיד על עצמו, אפילו אם ילמד כל ששה סדרי משנה וכל הש"ס כמה פעמים, כשיבוא למעלה, לא ימצא אפילו גמרא אחת שתגן עליו, כי כל אחת נמשך עליה רוח הטומאה, ומאוס להסתכל עליה. על כן החכם עיניו בראשו, בעת שמתחיל להתחכם בתורה ומקיים מה שאמר הכתוב (משלי ד, ז): "ראשית חכמה קנה חכמה", צריך לקיים "ראשית חכמה יראת ה’" (תהלים קי"א, י), ואז אשרי וטוב לו בזה ובבא, כי תורתו חביבה מאוד בעיני ה’ יתברך, שאין עליה דופי. ואיש כזה צריך להזדרז ולהוסיף חכמה כל מה שיוכל, ואם מבטל שעה אחת מן התורה, הוא היזק נורא, כי אין דומה עבד שעושה מעשה מחט לעבד נוקב מרגליות.

 

 

 

 

כבר הרביתי לדבר בזה ולא זכיתי שיהיו דברי נשמעים – מצאנו שחרבה ירושלים בעוון שנאת חינם (עיין יומא ט, ע"ב), ועוון זה הוא הגורם המשך חורבנה ועיכוב בנייתה, ורואים איך שהיצר מתגבר על זה בכל עת, שהרי תיקון הדבר עולה בלי עמל, אין לו לאדם לעשות דבר אלא לבלום את פיו, די לו לחפש בעבירות שלו ומה לו לחפש חסרונות על הזולת, אלא הטומאה לא נותנת מנוח כיון שבזה עיקר עיכוב הגאולה השלמה. (דרוש לא’ סליחות מהאדמו"ר מלקויזנבורג צאנז זצ"ל, נדפס בשפע חיים דברי יציב ח"ב).